עדיין נותרו בעינן הסנקציות שאיימו הבריטים להטיל על ההתנחלויות. צעדים אלה נועדו להיכנס לתוקף בתוך חמישה חודשים לפחות, אלא אם כן הצדדים יגיעו לסיכום גם בעניינם. הכוונה הבריטית היא לאסור על יבוא מוצרים שמקורם מחוץ לתחומי הקו הירוק, ולהעניש חברות שיספקו שירותי בנייה או פיננסים להתנחלויות. "טיהור אתני מתבצע בידי טרוריסטים יהודים באזורים פלסטיניים בגדה המערבית, וממשלת ישראל עוצמת את עיניה", זעם מיליבנד בתחילת ספטמבר כשהכריז על כוונתו.
התוצאה היא שישראל של ימים אלה נתפסת במדינות מערביות רבות כגורם מערער ולא מייצב. על כך יש להוסיף את הרחוב. בלונדון, בפריז, במדינות סקנדינביה, בספרד ובקמפוסים במדינות הללו ובארה"ב, תוססת המחאה למען הפלסטינים. עד מתי יוכלו הממשלות הללו להישאר אדישות כלפי הלחץ הציבורי. ואם לא די בכך, אזי בבית הדין בהאג מחכה תיק ראיות עבה שהגישה הרשות הפלסטינית נגד ישראל, ובמועצת הביטחון של האו"ם יש לישראל גם אויבים ולא רק ידידים.
הממשלות, הרחוב, תיק הראיות ומועצת הביטחון – כל אלה עלולים להתלכד בקרוב לכדי הסכמה נגד ישראל, ובעקבותיה למפולת. כך מתגבש והולך חרם מדיני וכלכלי, ויש מי שפועל מאחורי הקלעים כדי לממשו. חמאס למשל, שמפעילה במרץ את הדיפלומטיה הטורקית ללחוץ בכיוונים הללו. היא מגייסת לרשותה גם את ההשפעה המדינית של קטאר.
לחץ לוויתורים כואבים
הם לא יאמרו זאת בפומבי, אבל ממשלות וראשי מדינות ממרוקו, קהיר, רבת עמון, ביירות ועד אבו דאבי, כמובן דרך פריז ולונדון, כולם מחכים למוצא פיו של הבוחר הישראלי. האם תעלה ממשלה אחרת, האם יהיה אפשר להוביל עימה תהליכים מדיניים, האם תימשך מדיניותה הקשוחה כלפי הערבים, ולאן ישראל עצמה פונה בשנים הקרובות. גם מבחינת אויבינו וידידינו, כל אחד בנפרד, אלה בחירות גורליות.
אין לקנא בראש הממשלה הבא. בין שתהיה זו ממשלה גמישה ובין שנוקשה, כל הסימנים מראים כי הצונאמי המדיני, זה שמפניו חששנו שנים ארוכות, בשל לצאת לדרך. הדוגמה הבריטית היא תזכורת לשאלה כיצד הוא ייראה. יש לאומות כלים להפעיל נגדנו, אם ירצו. חרמות מדיניים וכלכליים, ניתוק יחסים וחרם תרבותי – ואלה הממשלות בלבד. גיבוי ממשלתי עלול לשחרר את הרסן ליוזמות רחוב נגד ישראלים. תיירים או משתכנים.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הנכסים המדיניים שרכשה חמאס בשנה האחרונה וכיצד היא מתכוונת לחזור באמצעותם ולשחק תפקיד אזורי. חמאס קוראת את המפה המדינית ואת העתיד, ועל כן לבשה ארשת תמימות בשנה האחרונה. היא החזירה את כל החטופים שבידה, ואף שצה"ל חזר להילחם, היא איננה משיבה אש. כל זאת כצעד טקטי שנועד להראות לעולם הרחב מי הטוב ומי הרע ולהכשיר את הקרקע למצור מדיני על ישראל.
מתקפת 7 באוקטובר שכנעה את ידידינו במערב בשתי אמיתות שמהן ניסו לברוח. האחת היא כי הבעיה הפלסטינית היא בעיה בינלאומית ולא מטרד אזורי שאפשר לטאטא אל מתחת לשולחן. יותר מכך היא לימדה כי איננה רק פלסטינית. אלפי חמאסניקים יצאו למתקפה רצחנית מעזה הרחוקה והנידחת, ותראו מה קרה לאחרים. כתוצאה מן המלחמה ברצועה הנצורה, שובשו נתיבי השיט בים סוף ובים הערבי, הנפט הסעודי מאוים, והכנסות מצרים מתעלת סואץ פחתו. כל זאת בזמן משבר כלכלי באירופה ובארה"ב, ומפלצת סינית שמאיימת על המערב מבחינה כלכלית ומדינית.
האיחוד האירופי ובריטניה, ואיתם גם חלק מן המחנה האמריקאי, יתקשו להתעלם לאורך זמן מן הבעיה הזו. בה בעת הם גם יתקשו לבוא לפלסטינים ולומר להם "תעשו שלום עם ישראל", כאשר ישראל מסרבת לפתרון שתי המדינות, שהוא הפשרה המקובלת על הקהילה הבינלאומית. אבל הם בהחלט יוכלו לפנות אלינו ולדרוש ויתורים כואבים.
להפריד בין הממשלה לציבור
זו בקשה אנושית, אבל תמימה. בעיני העולם, הישראלים עצמם בחרו את הממשלה הנוכחית, ועל כן עליהם לשאת באחריות. הכלל הזה תקף במיוחד בחברה דמוקרטית הבוחרת את שליטיה בחופשיות. נכון שמחנה שלם מתנגד לממשלת נתניהו, ועדיין, מחצית העם אדישים למדיניות הנוכחית או תומכים בה: חורבן עזה, שלוש רצועות ביטחון בגבולות ושתיקה ארוכת שנים לנוכח מתקפות המתנחלים נגד פלסטינים. כמובן שאפשר לקלל את הבריטים ואת אלה שיפעלו נגדנו בעתיד, אבל איך אמר פעם מישהו, אם ב-48' היינו מקללים את שונאינו במקום לעשות, עד היום לא הייתה לנו מדינה. ישראל של היום נוהגת לנאץ את שונאיה בתחום המדיני, אבל נוטה פחות להתמודד ביעילות עם הבעיה שהם מציבים מול פניה.
יש כלים לפתור גם משברים דיפלומטיים, חריפים ככל שיהיו. אפשר להשיב ליהודי מיליבנד בתבונה ולא בשליפה, ובכלל לאמץ התנהלות שמעדיפה את האינטרס הציבורי על פני הפופוליזם האלקטורלי. רצוי וצריך לנסח גם תוכנית מדינית לעתידנו המשותף כאן, אם לא לדרישת האומות – אז לפחות לטובת אזרחי ישראל שחיים באי-ודאות. ולזכור כי גם אם נכחיד את חמאס, עדיין יישארו כאן פלסטינים שיילחמו כדי להשיג מדינה משלהם.
התרעות פיקוד העורף