בתא הטייסים, מאחורי דלת משוריינת ונעולה, יושבים שניים או שלושה טייסים לא ישראלים. חיי כל הנוסעים מופקדים בידי טייסים אלה, שאותם אין אנו מכירים. אילו היינו חיים בעולם ללא טרור אסלאמי מטורף, זה לא היה צריך להדאיג. אבל אנו כן חיים בעולם כזה. ההנחה שאף טייס לא ירצה לאבד את חייו אינה תקפה. אירועי 11 בספטמבר והרס מגדלי התאומים בניו יורק הוכיחו לנו כי יש בקרב האסלאם הקיצוני כאלה המוכנים להתאבד, ואף בתכנון קפדני ומדוקדק מראש. טייס מדובאי יכול גם שלא להתאבד, אלא לנסות לחטוף מטוס עמוס בישראלים ולטוס לאיראן, שם יהפוך להיות גיבור לאומי ויכניס את ישראל למצוקת אמת.
קל למצוא מכנה משותף בין התנהלות מערכת הביטחון לפני 7 באוקטובר ובין התנהלות אגף הביטחון במשרד התחבורה בעניין טיסה 1073 של פליי דובאי. בשני המקרים בולטת רדידות החשיבה ואי-התמודדות עם שאלות בסיס שאמורות להעניק את הביטחון.
ב-7 באוקטובר, גם אם נשכח לרגע ממידע מודיעיני ומהערכות מודיעין, בסיס הביטחון היה קו ההגנה ביישובי העוטף - וקו הגנה זה הופקר. תצפיתניות ללא נשק, מפקדות שבהן חיילים לא אומנו בירי, נטילת נשק מכיתות כוננות ומערך דליל של כוחות צה"ל. במקום לבנות בסיס הגנה מוצק, התמכרנו לקונספציות, להתחכמות ולרמת חשיבה רדודה של הפיקוד הבכיר. מצב דומה היה לקראת הטיסה מדובאי בהיעדר בדיקה אלמנטרית של זהות הטייסים, עברם ונטיותיהם האישיות. וכמה עלוב היה הפיקוח, דווקא בתחום קריטי זה.
משהו לקוי מאוד קיים אצלנו ביכולת החשיבה הנכונה שתעניק את הביטחון האישי הנחוץ. לאחר שמתרחש אסון אנו לומדים את השגיאות. האחריות בנושא ביטחון הנוסעים בטיסות לישראל נמצאת במידה רבה בידי משרד התחבורה. לביצוע תפקידו, הוא יכול לעבוד בתיאום עם שב"כ והמוסד.
תושבי המדינה זכאים לביטחון אישי, וזה לא יושג בהתמכרות להערכות מצב שגויות, מפיגות דאגה, כביכול, שמשתלטות על החשיבה הקולקטיבית כך שכל מידע הסותר אותן נדחה בזלזול. אין מנוס מלמצות את הדין עם הגורמים שבידיהם הופקד ביטחון הנוסעים, גורמים שבגבהות לב או בשל חשיבה בסיסית פגומה, הובילו אותנו לסף אסון.
התרעות פיקוד העורף