איפה הזעם? האופוזיציה שוב מפחדת להרים את הקול | דן פרי

יש משהו סוריאליסטי במערכת הבחירות בישראל. אחרי ארבע שנים של אסונות, נראה שהאופוזיציה נחושה לשמור על טמפרטורה פוליטית נמוכה. מנהיגיה מסבירים את עמדותיהם, מותחים ביקורת על הממשלה ומציעים חלופות סבירות, והכול באיפוק  מהורהר, משל היו פרשנים בפינות המנומסות של התקשורת הבריטית. התפיסה המובלעת היא שהבוחרים כבר יודעים עד כמה המצב חמור, ושניסיון לעורר בהם רגשות עזים רק יזיק. זו טעות קולוסלית.

טענתי למעשה את אותו הדבר לפני בחירות 2022, בסדרת מאמרים ב"הארץ" שבהם הזהרתי שיאיר לפיד מנהל קמפיין שקט מדי. חזיתי שנתניהו ינסה להפוך את ישראל לגרסה של רוסיה תחת פוטין, תוך ריכוז סמכויות ופירוק מנגנוני ההגנה הדמוקרטיים, אף שהסתיר את כוונותיו במהלך הקמפיין. לפיד נמנע מלהשמיע את האזעקה. גוש נתניהו זכה ב־64 מנדטים, בין היתר בזכות קולות מבוזבזים וארגון לקוי בקרב יריביו. עוד כמה קולות ללפיד, לצד התארגנות טובה יותר, היו יכולים לשנות הכול. היינו מסתדרים בלי "רפורמות" וכנראה בלי מלחמות. בערוץ 11, למחרת הבחירות, הזהרתי: "המצב עומד להתפוצץ כאן לכולנו בפרצוף". היה ברור שעמיתי לפאנל חשבו שאני מגזים. שישה ימים אחרי שממשלת נתניהו נכנסה לתפקידה, הציג יריב לוין את תוכניתו להפיכה המשטרית. הפיצוץ אכן הגיע.

ללפיד הייתה הזדמנות להיות ראש ממשלה, והוא החמיץ אותה, לרעת כל ישראלי (ופלסטיני). כעת, למרבה התדהמה, האופוזיציה חוזרת על אותה טעות. מתוך כניעותם ליועצים, הפוליטיקאים של האופוזיציה הישראלית שכחו כללי יסוד באמנות השכנוע. עוצמה רגשית, חזרה על מסרים ותחושת דחיפות חיוניות למשיכת תשומת הלב הציבורית. מחקרים מראים שחרדה יכולה לערער נאמנויות פוליטיות מושרשות, בעוד שמסרים טעונים רגשית מעודדים השתתפות פוליטית ומאפרים אפילו שכנוע. הבוחרים צריכים להרגיש את גודל הסכנה, ולא רק להבין אותה באופן אינטלקטואלי. קמפיין שמדקלם בשלווה עמדות מדיניות בזמן שיריביו משתלטים ללא הרף על השיח הציבורי פשוט מפקיר את שדה הקרב. זעם, כשהוא מופנה למטרות הנכונות ומתוחזק בעקביות ובעוצמה, יכול להיות כלי רב־עוצמה להבטחת אחריותיות שלטונית. ממלכתיות זה מצויין לאחרי הבחירות.

לאור ארבע שנים כל כך סיוטיות, לאחר רצף כה מונומנטלי של בזיונות, שחיתויות, פרשיות וכשלונות, היינו צריכים לראות את הארץ מוצפת בשלטי חוצות ומתנדבים בכל פינת רחוב ווידאוים וירליים בכל אשר נפנה, שישכנעו ואף יביישו כל אדם בישראל שאפילו שוקל להצביע לחבורה המופקרת והמטומטת שגוררת את ישראל השאולה.

הנה שש סוגיות שהאופוזיציה הייתה אמורה להדהד בתופי תפ תפ כאילו אין מחר – כי באמת אין מחר.

ראשית, הפטור של החרדים משירות צבאי – לצד הסכנה הכללית שהתנהלותם בעידוד הליכוד מציבה למדינה. כמוני, גם בנותיי גויסו לצה"ל בלי שאיש שאל אם השירות הצבאי מתאים לאורח החיים המועדף עליהן. בינתיים, עשרות אלפי גברים חרדים נהנים מפטור המותנה בלימוד תורה, בין שיש להם ייעוד אמיתי ללימוד ובין שלא. הסיסמאות שלפיהן הם מעדיפים למות ולא להתגייס הן עלבון לכל משפחה הנושאת בנטל ההגנה על המדינה.

השיטה הזאת מעוותת אפילו מבחינת היהדות עצמה. ישיבות אמורות לטפח תלמידי חכמים אמיתיים, ואפשר אולי להעניק פטור ליחידי סגולה. במקום זאת, סובסידיות ופטורים מעודדים אוכלוסייה שלמה להישאר במוסדות דתיים, לעיתים קרובות בלי לקבל את ההשכלה הדרושה להשתלבות בתעסוקה מודרנית. עם שיעורי ילודה המתקרבים לשבעה ילדים למשפחה, ההשלכות הדמוגרפיות עצומות. בקצב הילודה הנוכחי, החרדים יהוו רוב באוכלוסיית ישראל בעוד כחצי מאה. ללא שינוי יסודי, בשיעור הילודה או באורח החיים, הנטל הכלכלי והצבאי יהפוך לבלתי נסבל, במיוחד אם ישראלים יצרניים ימשיכו להגר מהארץ, כפי שבוודאי יקרה, ובכך יאיצו את התהליך.

הפתרונות ברורים: לימודי ליבה חובה, שירות צבאי או שירות לאומי משמעותי, ביטול מלגות גורפות לתלמידי ישיבות, רפורמה בסובסידיות והשקעה נדיבה בחינוך ובתעסוקה עבור חרדים המבקשים לעצמם עתיד אחר. אחרי שנים של סיקור הפוליטיקה החרדית ושיחות שקיימתי לאחרונה עם רבנים בכירים, אין לי שום אמון בכך שההנהגה החרדית תוותר מרצונה על זכויות היתר שלה. את הרפורמה יש לעגן בחקיקה ולאכוף. העניין הזה לא ייפתר באמצעות "הידברות".

חלקים מהתוכנית הזאת מופיעים במצע של גדי איזנקוט. ובכל זאת, נדמה שהאופוזיציה מניחה שהבוחרים יזכרו את העוול גם בלי להזכיר להם שוב ושוב את השלכותיו.

שנית, ההתחמקות מאחריות למחדל 7 באוקטובר. האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל עדיין לא נחקר בידי ועדת החקירה הממלכתית העצמאית שהוא מחייב. כ־1,200 בני אדם נרצחו, 251 נחטפו, ומערכת הביטחון של המדינה קרסה לנגד עינינו. ובכל זאת, נתניהו מתנגד למנגנון המקובל לבדיקת האחריות בדרגים הבכירים ביותר.

תחקירים פנימיים של הצבא אינם תחליף לבדיקה מוסמכת של האחריות המדינית. גם ועדה שהרכבה נקבע באמצעות הקואליציה השלטת אינה תחליף כזה. מבקריו של נתניהו סבורים שהוא חושש מהמסקנות שאליהן תגיע ועדת חקירה עצמאית בנוגע לשנים שבהן אפשר לחמאס להתבסס, להנחותיו האסטרטגיות ולאחריותו לאסון. יהיו אשר יהיו מסקנות החקירה, התנגדותו לבדיקה עצמאית היא בלתי נסלחת.

מדובר בהרבה יותר מהטלת אשמה. ללא חקירה מוסמכת, כיצד תוכל ישראל לזהות את הכשלים שאפשרו את 7 באוקטובר ולהבטיח שלא יחזרו? זו סכנת נפשות ממש, שכל מטרתה לשמור את נתניהו מאוחדתדחיית חשבון הנפש הזה מסכנת כל ישראלי. האופוזיציה מבטיחה להקים ועדת חקירה, אבל הנושא ראוי למקום מרכזי בהרבה מעוד סעיף במצע בחירות.

שלישית, הפוטיניזציה של ישראל. ב־4 בינואר 2023 הכריז לוין על מהפכה שהייתה מעניקה לקואליציה השלטת השפעה יוצאת דופן על מינוי שופטים ומחלישה את יכולתם של בתי המשפט לרסן את הרשות המבצעת. תפיסת הדמוקרטיה שבבסיס התוכנית הייתה מצמררת: ממשלה נבחרת אמורה להיות רשאית לעשות כמעט כל דבר שהרוב הפרלמנטרי שלה מאפשר.

אבל ללא בתי משפט עצמאיים, מה ימנע מממשלה להחרים רכוש, לעצור מתנגדים באופן שרירותי, לשלול זכויות מאזרחים או לשנות את כללי הבחירות כדי להנציח את שלטונה? בעלי בריתו של נתניהו כינו את הצעותיהם רפורמה דמוקרטית. מבקריהם ראו בהן את היסודות לאוטוקרטיה נבחרת.

הציבור הבין את הסכנה. אחרי שנים של קיפאון אלקטורלי, הסקרים השתנו באופן דרמטי. באפריל 2023 הראה סקר של מעריב 70 מנדטים לאופוזיציה ו־50 לקואליציה, בערך כמו היום. המהפכה המשפטית סייעה לשנות את המפה הפוליטית. ובכל זאת, כיום האופוזיציה דנה לא פעם בשאלה הקיומית הזאת בשפה חסרת חיים של רפורמה מוסדית.

ממשלת נתניהו נוספת תחזור לפרויקט הזה בנחישות מחודשת. חמור מכך, ניצחון נוסף עלול לשכנע ישראלים מותשים שההתנגדות חסרת תוחלת. רבים עשויים פשוט לעזוב. ההשלכות על הדמוקרטיה הישראלית יהיו עמוקות.

רביעית, הטרור היהודי בגדה המערבית. בביקורי האחרון בארצות הברית, ובהופעותיי התכופות בכנסים בינלאומיים ובמכוני מחקר, נתקלתי שוב ושוב באותה תמיהה: כיצד ייתכן שישראל אינה מצליחה להגן על פלסטינים מפני התקפות של מתנחלים יהודים קיצונים? לפי ארגון יש דין, 93.6 אחוז מהחקירות שבדק בנוגע לעבירות ממניעים אידיאולוגיים נגד פלסטינים מאז 2005 הסתיימו ללא כתבי אישום. רק שלושה אחוזים הובילו להרשעות. מציאות זו של חסינות מעונש הפכה לכתם על מעמדה הבינלאומי של ישראל.

בחו"ל, האלימות מתפרשת יותר ויותר כראיה לכך שההתקפות הן למעשה מדיניות ממשלתית. קשה יותר ויותר לשכנע אנשים שקיימת הבחנה בין הקיצונים, הממשלה והציבור הישראלי הרחב. הפגיעה באמינותה המוסרית של ישראל עצומה. יש לאכוף את החוק, להעמיד את התוקפים לדין ולהגן על אזרחים פלסטינים. לאופוזיציה יש כל סיבה לדרוש דין וחשבון ברור על הכישלון הזה.

חמישית, התפוצצות הפשיעה המאורגנת. בשנת 2022 נהרגו 116 ערבים בנסיבות של פשיעה ואלימות. עד 2025 הגיע המספר ל־252, עלייה של 117 אחוזים. הממשלה ביצעה פעולות אכיפה, אבל ההידרדרות מזעזעת.

ארגוני הפרוטקשן המשגשגים בחברה הערבית מאיימים יותר ויותר גם על חקלאים, קבלנים ובעלי עסקים יהודים, במיוחד בדרום. ארגוני הפשיעה מטילים למעשה מיסים פרטיים באמצעות איומים ואלימות. זהו משבר לאומי, המחייב מערכה מתמשכת נגד הפשיעה המאורגנת, היהודית והערבית כאחת.

סחר בלתי חוקי בנשק צריך לגרור ענישה חמורה. המאבק בפשיעה המאורגנת מחייב יכולת שיפוטית ייעודית, הגנה חזקה יותר על עדים וחקירות כלכליות שיוכלו לפרק רשתות פשיעה שלמות. על הממשלה להשיב למדינה את המונופול על הפעלת הכוח ואת אמון הציבור בשלטון החוק.

שישית, כישלון המלחמות. מי היה מעלה על דעתו שאנשי מילואים ישראלים יבלו מאות ימים הרחק ממשפחותיהם ומעבודתם, במלחמות שמטרותיהן נותרו כה חמקמקות? ב־7 באפריל 2024 הכריז נתניהו שישראל נמצאת "כפסע" מ"ניצחון מוחלט". לאחר מכן נמשכה הלחימה עוד שנה וחצי ונגמרה, ובכן, בכשלון כמעט מוחלט.

חמאס נחלש קשות אך שרד. חיזבאללה ספג אבדות צבאיות עצומות אך לא חדל להיות איום. חטופים נותרו בשבי במשך תקופות מייסרות, חיילים המשיכו למות, ומעמדה הבינלאומי של ישראל הידרדר באופן קטסטרופלי. ההישגים הצבאיים היו אמיתיים, אבל התוצאות האסטרטגיות היו רחוקות מאוד מההבטחות הגורפות.

ישראל ניצבת כעת מול בידוד דיפלומטי, בחינה משפטית בינלאומית ועוינות גוברת כלפי אזרחיה בחו"ל. נתניהו הבטיח ניצחון מוחלט. למבקריו יש הגדרה אחרת: כישלון מוחלט.

ואלה רק הסוגיות הקשות ביותר. ברקע חוסר רצינות משוועת בכל עניין מלבד סידור ג,ובים לאנשים שלא היית קונה מרובם קילו עגבניות. משרד ממשלתי אחר משרד ממשלתי נקשר לטענות על ניהול כושל, העדפת מקורבים וחוסר כשירות, כשמשרד התחבורה של מירי רגב הוא דוגמה בולטת במיוחד. התבטאויות מתלהמות של בן גביר, סמוטריץ' ואישים אחרים בקואליציה פגעו במוניטין של ישראל והקשו עליה להתגונן מפני האשמות במעשי זוועה בעזה.

לאופוזיציה יש מניהיגים מוכשרים וראויים, אבל האופן שבו הם מציגים את הדברים רופס. המחסור המצער במועמדים נמרצים ונחושים יותר בחלק מרשימות המפלגות רק מגביר את החשיבות של הצגת הסוגיות בבהירות ובעוצמה.

ומעל לכל אלה עומדת מציאות חמורה עוד יותר: ניצחון נוסף של נתניהו מהווה סכנה ברורה ומיידית לעצם הישרדותה של ישראל כמדינה מודרנית. כמעט היחיד שאומר זאת בצורה ברורה וחד־משמעית הוא יואב הורוביץ, מקורבו של גדי איזנקוט, ששירת במשך שלוש שנים את נתניהו, ושממעט להתראיין.

עדיין יש זמן לחוללדיון ציבורי משמעותי יותר, בטלוויזיה, בשלטי חוצות וברשתות החברתיות, באמצעות סרטונים נגישים ודוברים רהוטים שיסבירו את מאזן הכישלונות של הממשלה ואת החלופות. דיון כזה חייב להיות בלתי פוסק בביקורתו וקפדני בעובדותיו – ולהיות מוצג עם אש בעיניים וסכין בין השיניים.

ישראל עברה אסון ביטחוני היסטורי, משבר חוקתי, מלחמות ממושכות, קריסה של הביטחון האישי והידרדרות חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי. אלה שאלות של הישרדות לאומית. לציבור מגיעה מערכת בחירות שעוצמתה הולמת את חומרתן.