מתחת לפני השטח: מה הפלסטינים באמת חושבים על עצמם ועל עתידם | גרשון בסקין

אחרי 48 שנים שבהן אני חי ועובד עם פלסטינים, יש סיכוי לא קטן שאני מכיר באופן אישי יותר פלסטינים כמעט מכל ישראלי יהודי אחר. ביליתי חלק ניכר מחיי בבתים פלסטיניים, במשרדים, באוניברסיטאות, במחנות פליטים, בכפרים ובערים. הכרתי נשיאים, ראשי ממשלות, מנהיגים פוליטיים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, סטודנטים, פעילים פוליטיים ואנשי ארגונים חמושים. ניהלתי משא ומתן עם מנהיגי חמאס ועבדתי בשיתוף פעולה הדוק עם פלסטינים שהקדישו את חייהם להשגת שלום עם ישראל.

הדברים שאכתוב כאן אינם מבוססים על מחקר מדעי. אלה התרשמויות שהצטברו במשך כמעט חמישה עשורים, מתוך אלפי שיחות, קשרים אישיים וניסיונות להבין מה מסתתר מאחורי ההצהרות הפוליטיות הפלסטיניות, הסיסמאות וסקרי דעת הקהל.

התובנה המרכזית שלי היא שלעיתים קרובות קיים פער גדול בין האופן שבו פלסטינים מתבטאים מבחינה פוליטית לבין הדרך שבה הם מתנהלים בחייהם האישיים. יש גם פער בין העמדות הפוליטיות שהם מרגישים מחויבים להפגין כלפי חוץ לבין השאלות שהם שואלים את עצמם בשיחות פרטיות על החברה שלהם, על מנהיגיהם ועל עתידם.

הבחנתי בסתירה הזאת כבר לפני עשרות שנים. בשיח הפוליטי הפלסטיני, מילים כמו "פשרה" ו"ויתור" נתפסות לא פעם כביטוי לחולשה, לכניעה ואפילו לבגידה. מנהיגים המדברים בשפה מתריסה ומתעקשים על כל זכות פלסטינית ללא הסתייגות עשויים לזכות בהערכה רבה יותר ממי שמדברים בשפה מתונה.

אבל רבים מאותם פלסטינים עצמם מפגינים בחייהם האישיים מתינות יוצאת דופן. הם מנהלים משא ומתן, מתפשרים ומשתפים פעולה מדי יום. כמה מההתבטאויות החריפות ביותר נגד ישראל ששמעתי נאמרו דווקא מפי פלסטינים שפתחו בפניי את ביתם, התייחסו אליי כאל בן משפחה וקיימו חברויות אמיתיות עם ישראלים.

זאת אינה צביעות. עבור עם שחי דורות ללא חירות, ההתנגדות היא גם שפה של כבוד לאומי. פשרה עלולה להישמע כהשלמה עם עוול, ואילו התרסה פוליטית היא הצהרה שהפלסטינים לא נכנעו ולא ויתרו על זכויותיהם הלאומיות.

אבל השפה שמגינה על הכבוד הלאומי עלולה גם לחסום דיון פוליטי כן. קל יותר לחזור על סיסמאות מוכרות מאשר לשאול אם הן עדיין משרתות את האינטרס הפלסטיני.

לדעתי, בדיוק בנקודה הזאת נמצאת כיום החברה הפלסטינית.

האסטרטגיות הפוליטיות המסורתיות נכשלו במימוש הבטחותיהן. פת"ח הבטיחה שדיפלומטיה ומשא ומתן יביאו לעצמאות, אך בסמלה עדיין מופיעים רובים ורימון יד — לא בדיוק סמלים של שלום. חמאס הבטיח שהמאבק המזוין ישחרר את פלסטין. אף אחת מהדרכים לא הביאה לחירות. הרשות הפלסטינית לא הצליחה להקים שלטון דמוקרטי שנותן דין וחשבון לציבור. עזה ספגה הרס קטסטרופלי, בעוד הגדה המערבית נותרה תחת כיבוש וההתנחלויות ממשיכות להתרחב.

הפלסטינים מכירים את המציאות הזאת טוב יותר מכל אחד אחר. אבל קשה להודות בכישלון כאשר הזהות הפוליטית הלאומית נבנתה סביב אותן אסטרטגיות שכעת מוטלות בספק.

מתחת לפני השטח, פלסטינים רבים בוחנים מחדש את תפיסותיהם הפוליטיות. הם אינם שואלים אם מגיעה להם חירות, אלא כיצד אפשר להשיג אותה. הם מטילים ספק ביכולת, ביושר וביעילות של מי שמתיימרים לייצג אותם.

קחו למשל את סוגיית המאבק המזוין. סקרי דעת קהל פלסטיניים הצביעו לא פעם על תמיכה משמעותית במאבק חמוש. ישראלים נוטים לפרש זאת כהוכחה לכך שהפלסטינים מעדיפים אלימות על פני שלום.

אבל אני תוהה לגבי השאלות שהסוקרים אינם שואלים.

האם אתה עצמך מוכן לקחת נשק ולהילחם? האם אתה מוכן לשלוח את בנך להילחם? האם אתה מוכן להסתכן באובדן ביתך, משפחתך וכל מה שבנית במשך חייך?

אני מאמין שאילו נשאלו השאלות האלה, שיעורי התמיכה היו צונחים באופן דרמטי, אולי לאחוזים בודדים בלבד. זו התרשמות אישית שלי, לא ממצא מחקרי. אבל ההבדל בין תמיכה עקרונית במאבק לבין נכונות אישית לשאת בתוצאותיו הוא הבדל מהותי.

במשך דורות העלתה התרבות הפוליטית הפלסטינית על נס הקרבה, עמידה איתנה והתנגדות. הערכים האלה סייעו לשמור על הזהות הלאומית בתנאים קשים במיוחד. אבל יש הבדל בין כיבוד ההקרבה לבין השאלה אם קורבנות נוספים באמת יקרבו את הפלסטינים לחירות.

עזה הפכה את השאלה הזאת לבלתי נמנעת.

ההרס שבא בעקבות 7 באוקטובר מחייב התמודדות כואבת עם תוצאותיהן של החלטות פוליטיות וצבאיות. ישראל נושאת באחריות להחלטותיה ולמעשיה, אבל גם המנהיגים הפלסטינים חייבים לשאת באחריות להחלטותיהם. אם הפלסטינים מסרבים להכיר באחריות הזאת, הם שוללים מעצמם את האחריות הפוליטית הכרוכה בזכותם לקבוע את גורלם.

אני מאמין שיותר ויותר פלסטינים מבינים שהרג ישראלים לא יביא לשחרור. אבל ההכרה בכישלונה של דרך אחת אינה יוצרת בהכרח הסכמה על הדרך שצריכה להחליף אותה.

לכך מצטרף משבר עמוק של ייצוג פוליטי, שהחריף בעקבות החלטתו של הנשיא מחמוד עבאס לדחות את הבחירות הפלסטיניות בשנה נוספת.

הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית התקיימו בינואר 2006, והבחירות האחרונות לנשיאות התקיימו ב־2005. דור שלם הגיע לבגרות בלי שניתנה לו הזדמנות לבחור את נציגיו הלאומיים. מיליוני פלסטינים שהיו ילדים, או שעדיין לא נולדו כאשר חמאס ניצח בבחירות, ממשיכים להישפט על בחירה פוליטית שמעולם לא השתתפו בה.

כעת שוב נשללה מהם האפשרות לבחור בדרך אחרת.

ההסברים הרשמיים לדחייה מתמקדים במגבלות שישראל מטילה ובמציאות הקשה בעזה, בירושלים ובגדה המערבית. אלה מכשולים אמיתיים, אבל אם הפלסטינים יצטרכו להמתין לתנאים אידיאליים כדי לממש את זכויותיהם הדמוקרטיות, הם עלולים להמתין לנצח.

במקביל מתחילות לצמוח יוזמות פוליטיות חדשות מחוץ לחלוקה המסורתית בין פת"ח לחמאס. רשימת "מסלול חדש" (מסאר ג'דיד), בראשות סאמר סינג'לאווי, אספה 9,200 חתימות תמיכה לקראת הבחירות, אף שהחוק דורש 3,000 בלבד. מדובר במפלגה פלסטינית המציבה את השלום עם ישראל בראש סדר יומה. זו דוגמה לנכונות להתארגן סביב חלופות פוליטיות חדשות.

הצעירים הפלסטינים רוצים להשתחרר מהכיבוש, אבל הם רוצים גם להשתחרר משחיתות, משלטון סמכותני ומהנהגה שאינה חייבת דין וחשבון לציבור. הם רוצים לבחור את נציגיהם, לבקר אותם ולהחליף אותם, במקום לרשת את הנאמנויות הפוליטיות של הוריהם.

הפלסטינים אינם יכולים לחדש את התנועה הלאומית שלהם כל עוד המנגנונים המאפשרים התחדשות פוליטית נותרים חסומים.

הפלסטינים גאים מאוד בעמידתם האיתנה, בדבקותם באדמתם ובסירובם לוותר על זהותם הלאומית. אבל גם ההישארות על האדמה, חינוך הילדים, הקמת עסקים, פיתוח מוסדות ושמירה על קהילות הם צורות של התנגדות. ייתכן שהם מניחים יסודות מוצקים יותר לעצמאות מאשר עוד סבב של אלימות.

רוב הפלסטינים שאני מכיר אינם שואפים להפוך לסמלים נצחיים של הקרבה וגבורה. הם רוצים חיים רגילים, עם זכויות שנשללו מהם במשך דורות: חופש תנועה, ביטחון אישי, ייצוג פוליטי, הזדמנויות כלכליות והגדרה עצמית לאומית.

הם רוצים חיים נורמליים בלי להיכנע.

הדבר מחייב את הפלסטינים לשאול את עצמם שאלות קשות. איזו חברה הם רוצים לבנות? איזו הנהגה מגיעה להם? איזו אסטרטגיה יכולה להביא לעצמאות? וכיצד יכולה התנועה הלאומית שלהם לשרת את העם במקום את הארגונים הפוליטיים?

הפלסטינים חייבים לענות על השאלות האלה בעצמם. אבל החשיבה הפוליטית שלהם אינה מתפתחת בחלל ריק. המדיניות וההצהרות של ישראל משפיעות כל הזמן על הבחירות הפוליטיות הפלסטיניות.

כאשר מנהיגים ישראלים מכריזים שלפלסטינים לעולם לא תהיה עצמאות ושישראל תשלוט באדמתם לנצח, הם מחזקים את מי שטוענים שמתינות אינה מועילה. פלסטיני שמציע משא ומתן חייב להיות מסוגל להסביר מה המשא ומתן הזה יכול להשיג.

דמיינו, לעומת זאת, מנהיג ישראלי שהיה אומר: "אם הפלסטינים יבחרו מנהיגים המחויבים באמת לשלום עם ישראל, הם ימצאו בישראל שותף אמיתי לשלום".

אמירה כזאת לא תשנה את החברה הפלסטינית בן לילה. אבל היא עשויה לחזק פלסטינים המחפשים חלופות לאלימות, למשא ומתן שנכשל ולהנהגה הפוליטית של העבר.

אחרי 48 שנים אני עדיין משוכנע שבחברה הפלסטינית קיימת יכולת גדולה בהרבה לפרגמטיות, למתינות ולשינוי פוליטי מכפי שהרטוריקה הפומבית שלה מרמזת.

שינויים פוליטיים מתחילים לעיתים קרובות בשקט, בשיחות פרטיות, בדיונים משפחתיים ובשאלות שהדור הצעיר שואל את הוריו. אבל בסופו של דבר השינויים האלה חייבים לקבל ביטוי פוליטי.

השאלה המרכזית העומדת כיום בפני הפלסטינים איננה אם ימשיכו להיאבק למען חירותם, אלא אם הם מוכנים להגדיר מחדש כיצד צריך להיראות המאבק הזה, מה עליו להשיג ומי צריך להוביל אותו.

אבל יש שאלה נוספת: האם בכלל תינתן לפלסטינים האפשרות לקבל את ההחלטות האלה בעצמם?

חירות פלסטינית אינה יכולה להסתכם רק בשחרור מהכיבוש הישראלי. היא חייבת לכלול גם את החירות לבחור את המנהיגים הפלסטינים, לדרוש מהם דין וחשבון ולהחליף אותם.

בלי שתי החירויות האלה לא תיתכן התחדשות אמיתית של התנועה הלאומית הפלסטינית. ובלי התחדשות כזאת, האפשרות לעתיד אחר בין ישראלים לפלסטינים רק תלך ותתרחק.