לפני ארבע שנים, לפני שהגעתי לכפר נהר הירדן, הסתכלתי על החברה הישראלית בצורה דיכוטומית. היו ימין ושמאל , דתיים וחילונים, עשירים ועניים , מרכז ופריפריה , בעד הממשלה או נגד הממשלה. בעד הרפורמה המשפטית או נגדה.
נדמה היה שכל אדם צריך לבחור לעצמו צד. ברגע שבחרת צד, כבר היה אפשר פחות או יותר לדעת מי אתה, מה אתה חושב, ואפילו מהן הדעות שאתה אמור להחזיק בהן.
באותה תקופה החברה הישראלית הייתה מאוד מקוטבת. הוויכוחים סביב הממשלה והרפורמה המשפטית המחישו עד כמה קשה לנו לראות אדם שנמצא מעברו השני של המתרס כאדם שלם, מורכב, עם עולם ערכים משלו. היינו עסוקים מאוד בשאלה “באיזה צד אתה?” ופחות בשאלה “מי אתה?”.
ואז הגעתי לכפר נהר הירדן. ארבע שנים של עבודה בכפר לימדו אותי משהו אחר.
למדתי שלא צריך לוותר על הדעות שלנו , לא צריך לטשטש את ההבדלים בינינו. להפך. הבנתי שאפשר להחזיק בדעות מאוד ברורות, ובכל זאת לראות את האדם שמולך הרבה מעבר לעמדה שלו.
אני יכול להאמין בארץ ישראל השלמה, ובאותה נשימה לחשוב ששילובה של החברה הערבית בחברה הישראלית הוא חשוב וחיוני. אני יכול להיות אדם דתי, ובכל זאת להיות חלק ממקום שבו מתקיימות פעילויות בשבת.
ומצד שני, אדם חילוני יכול לחיות את השבת שלו כפי שהוא רוצה, ובאותו זמן, כשהוא פוגש משפחה דתית, לכבד את אורח החיים שלה ולהתאים את עצמו אליה. לא מתוך כפייה , לא מתוך ויתור על הזהות האישית. אלא מתוך כבוד הדדי והבנה שהחיבור , השונות והשילבים השונים הם שהופכים אותנו לאומה ייחודית.
זה בעיניי אחד הדברים המעניינים שקורים בכפר.
בכפר נהר הירדן אין צורך לבחור בין הזהויות.
אתה לא חייב להיות רק דתי או רק חילוני. רק ימני או רק שמאלני. רק מרכז או פריפריה. אתה יכול להיות אדם שמחזיק בתפיסת עולם מסוימת, ובאותו זמן להיות שותף מלא לאנשים שחושבים אחרת ממך.
במובן הזה, הכפר הוא עבורי מעין מעבדה קטנה של החברה הישראלית.
אנשים שונים מאוד מגיעים אליו, אבל ברגע שהם נכנסים בשערי הכפר, משהו משתנה. פתאום השאלה היא לא מה הצבעת, מה אתה חושב על הממשלה, איפה אתה גר או לאיזה זרם אתה משתייך. השאלה היא מה אתה יכול לתת , איך אתה יכול לעזור לילד , איך אתה יכול להקל על משפחה איך אתה יכול לגרום למישהו להרגיש שהוא לא לבד.
ופתאום, מול הדברים האלה, הרבה מהחומות שאנחנו בונים בינינו בחוץ פשוט מאבדות מהחשיבות שלהן.
אני חושב שהמפגש הזה מלמד אותי משהו גם על הציונות.
ה-DNA הציוני של החברה הישראלית משתנה. הציונות של הדור הראשון הייתה במידה רבה ציונות של הקמת מדינה, של בניית בית לאומי, של התיישבות, של הגנה ושל הישרדות. אם בעבר החיבור היה משהו מאולץ , נאלצנו לחיעות ביחד עם האוכלוסיה הערבית , נאלצנו לעשות ויתורים במרחב הציבורי מבחינה דתית ועוד כהנה דוגמאות – הרי שהיום זה צריך להיות בלכתחילה.....כדרך חיים
הציונות של הדור שלנו צריכה להיות גם ציונות של חיבור.של אחריות.של ערבות הדדית.של היכולת לבנות חברה שבה השוני בין אנשים אינו איום אלא חלק מהכוח שלנו.
אין כוונה לגדל דור של ישראלים שכולם חושבים אותו דבר. להפך.
אולי האתגר הגדול שלנו הוא ליצור חברה שבה אנשים יכולים לחשוב אחרת — ועדיין להרגיש שהם שייכים לאותו סיפור.
אחרי ארבע שנים בכפר נהר הירדן, אני מבין שהזהות היהודית־ישראלית שלי הפכה להיות פחות בינארית ויותר מורכבת. המורכבות הזאת היא סימן לבגרות.
כי להיות ישראלי היום, בעיניי, זה לא בהכרח לבחור בין זהות אחת לאחרת.
אפשר להיות יהודי וישראלי, דתי ופתוח, ימני ורגיש לאחר, ציוני ומאמין בשותפות, אדם שמחזיק בעמדות ברורות ובכל זאת מסוגל להקשיב למי שחושב אחרת.
הזהות היהודית־ישראלית החדשה שאני פוגש בכפר נהר הירדן היא לא זהות שמוחקת את ההבדלים.אלא זהות שמסוגלת לחיות איתם.
לא חברה שאין בה מחלוקות.אלא חברה שבה המחלוקת לא מבטלת את השותפות.
אם כשהתחילה המלחמה נרתמנו לסייע, נקראנו לדגל בכל הזדמנות שהיו צריכים אותנו - היום אנחנו אומרים הדגל הוא אצלנו , אנחנו גאים לשאת את הדגל ולהצעיד אותו קדימה וביחד איתנו את כל מדינת ישראל.
לסיכום: הדבר החשוב ביותר שלמדתי בארבע השנים האלה הוא שאנחנו לא צריכים להסכים כדי להיות יחד. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו יחד — גם כשאנחנו לא מסכימים.
התרעות פיקוד העורף