אחרי 1967 החל להשתנות בהדרגה גם האדם שנשא את מפעל ההתיישבות. אם במשך עשרות שנים היה הקיבוצניק והמושבניק הדמות המזוהה עם יישוב הארץ, הרי שביהודה ושומרון הלך מרכז הכובד ועבר אל הציונות הדתית. גוש אמונים לא המציא את ההתיישבות, אלא אימץ מפעל ציוני ותיק והעניק לו משמעות דתית-לאומית חדשה. כך נוצר בהדרגה פרדוקס: אותו רעיון שלפני דור היה מזוהה עם תנועת העבודה, נעשה מזוהה יותר ויותר עם מחנה פוליטי אחר.
גם מבחינה אסטרטגית, התמונה הייתה מורכבת יותר מן החלוקה הפוליטית שנוצרה בדיעבד. תוכנית אלון הציעה התיישבות יהודית בבקעת הירדן ובגב ההר כחלק מתפיסת ביטחון, הפרדה ואחיזה אסטרטגית; גם מסמך גלילי מ־1973 עסק בהמשך ההתיישבות בשטחים. כלומר, עצם הרעיון של יישוב אזורים אלה לא נולד בגוש אמונים ולא היה מלכתחילה נחלת הימין.
אבל ככל שהציונות הדתית נעשתה הכוח המרכזי בהתיישבות ביהודה ושומרון, השתנתה גם השפה. "בניין הארץ" נעשה "מפעל ההתנחלויות", והמתיישב חדל להיות רק מי שמיישב את הארץ והפך לסמל של מחלוקת פוליטית. בשיח הציבורי הופיעו גם כינויי גנאי כמו "מתנחבלים" - הלחמה בין "מתנחלים" ו"מחבלים" - ביטוי שנעשה חלק מהשיח הפוליטי כבר בשנות השמונים והתשעים.
אבן הדרך המשמעותית הבאה בתהליך היא שנת 2005. תוכנית ההתנתקות לא הסתכמה בפינוי גוש קטיף: ארבעה יישובים בצפון השומרון - גנים, כדים, חומש ושא-נור - פונו אף הם, ובאזור לא נותרה נוכחות ישראלית אזרחית קבועה.
ההתנתקות הפכה את השאלה התיאורטית למבחן מעשי: האם ניתן להפריד בין ההתיישבות לבין תפיסת הביטחון של המרחב? בשנים שלאחר הנסיגה התבססו בצפון השומרון, ובמיוחד במרחב ג'נין, תשתיות טרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי שהיוו את אחד האתגרים המרכזיים ביהודה ושומרון, שהתבטאו במבצעים צבאיים נרחבים לסיכול תשתיות טירור במרחבים אלו. מחקרי ביטחון קשרו את הנסיגה להיווצרות ואקום ביטחוני ולהתעצמות מחודשת של ארגוני הטרור. הקשר הסיבתי בין הנסיגה לבין היקף הטרור נתון במחלוקת, אבל התהליך הביטחוני שלאחריה הפך את צפון השומרון שוב למרחב אסטרטגי.
אולי משום כך, דווקא אחרי שנים שבהן ההתיישבות נתפסה בחלקים מן השיח הישראלי כבעיה שיש לפתור, החלה להופיע מחדש תפיסה אחרת: התיישבות ככלי ליצירת אחיזה. במהלך 2023–2024 בוטלו חלק מההגבלות המשפטיות על חזרה לשלושת היישובים גנים, כדים ושא-נור, וב־2025–2026 קיבלה הממשלה החלטות להקמתם מחדש ולהסדרת חומש ושא-נור; ב־2026 החלה גם חזרה של משפחות לגנים, חומש ושא-נור. תומכי המהלך בהם שרים בממשלה, המועצה האזורית שומרון וגורמי התיישבות טוענים כי המהלך משפר את הבטחון באופן משמעותי. הוא מהווה רצועת בטחון לערי המרכז והצפון ועוגן לפעילות צה"ל באזור. גישת המבקרים וחלק מהדרגים המקצועיים היא שהמהלך הוא נטל אבטחתי ומקור לחיכוך. מי צודק? ההיסטוריה תשפוט.
כך נסגר, לעת עתה, מעגל היסטורי כמעט אירוני: ההתיישבות שהחלה כמפעל ציוני משותף, עברה שינוי בהרכב האנושי שלה, הפכה לסמל פוליטי, פונתה בחלקה במסגרת מדיניות מדינית-ביטחונית - וחזרה לשיח האסטרטגי דווקא מתוך המציאות הביטחונית שנוצרה לאחר מכן.
והשאלה נשארת פתוחה: האם ההתיישבות ביהודה ושומרון היא בראש ובראשונה פרויקט של מחנה פוליטי מסוים, או שהיא פרק נוסף בתולדותיו של רעיון ציוני רחב יותר - רעיון שבו יישוב הארץ, פיתוחה והחזקתה הם גם עניין לאומי וגם שיקול ביטחוני?
את התשובה, כמו את השאלה, אניח לפתחו של הקורא.
התרעות פיקוד העורף