סופרים לא נכון את הגושים, נתניהו בפיגור עצום | דן פרי

התעוררתי הבוקר לבשורה מבעיתה ברדיו: גוש נתניהו עקף את הגוש של גדי איזנקוט. אחרי כל המחדלים, האסונות, השערוריות והכישלונות של השנים האחרונות, הייתכן שבנימין נתניהו שוב בדרך לניצחון? לפי הדיווחים, נראה שישי מצב. לפי המספרים, פחות. מדובר בפרשנות שגוייה לסקרים.

לפי סקרים עדכניים, גוש נתניהו (האמיתי) מקבל כ-53 מנדטים, ואילו הגוש של איזנקוט עומד על 51 (אבל רק בגלל ניקויים מלאכותיים). כאשר סופרים את כל המפלגות שמתנגדות להמשך שלטונו של נתניהו, קרי לגוש הימין-חרדים, מגיעים ל־67 מנדטים. זהו רוב פרלמנטרי מוצק, שישה מנדטים מעל הרף הדרוש ולחלוטין חסר תקדים בעידן המודרני של ישראל.

לפחות בחצי מאה האחרונה, באז שלטון היחיד של מפא"י, ראש ממשלה שמתנגדיו מחזיקים ב־67 מנדטים שבועיים לפני הבחירות היה מתואר כמי שנמצא בדרך לתבוסה. במקום זאת, מספרים לציבור שנתניהו מוביל.

איך קורה דבר כזה? פשוט מאוד: סופרים את הגושים באופן שמשרת את נתניהו.

מפלגות שמתנגדות לו מוצאות את עצמן מחוץ לגוש השינוי משום שאינן נחשבות לשותפות קואליציוניות טבעיות, משום שהן מעדיפות ממשלת אחדות, או משום שיש בינן לבין מפלגות אחרות באופוזיציה מחלוקות אידיאולוגיות. כך נוצר מצג שווא של מרוץ צמוד, ואפילו של יתרון לימין, בשעה שהמספרים עצמם מספרים סיפור אחר לגמרי.

כאן טמונה הטעות היסודית: גוש פוליטי מוצק וקואליציה ממשלתית אינם אותו הדבר. בחירות קובעות קודם כול את יחסי הכוחות בכנסת. רק אחר כך מתחיל המשא ומתן על הקמת ממשלה. מפלגה יכולה להתנגד לנתניהו בלי להתחייב לשבת בממשלת איזנקוט, והיא יכולה לתמוך בממשלה מבחוץ בלי להצטרף אליה. גם המלצה לנשיא היא עניין נפרד. ערבוב המושגים הזה הפך לכלי פוליטי רב עוצמה בידי נתניהו.

שלושה גורמים ממחישים עד כמה הספירה המקובלת מטעה: מפלגת המילואימניקים, המפלגות הערביות ומפלגתו של עופר וינטר.

נתחיל במילואימניקים. המפלגה, שבחלק מהסקרים מקבלת ארבעה מנדטים, אינה נספרת כחלק מגוש השינוי משום שראשיה מעדיפים ממשלת אחדות. יפה מאוד שהם מעדיפים ממשלת אחדות. גם אני יכול להעדיף ממשלת אחדות. אבל העדפה לגבי הרכב הממשלה אינה שקולה לתמיכה בהמשך שלטונו של נתניהו.

עמדותיהם של אנשי המילואימניקים בנוגע למהפכה המשפטית, לשוויון בנטל, למערכת השלטונית ואפילו לסוגיה הפלסטינית קרובות הרבה יותר למחנה המבקש להחליף את נתניהו מאשר לברית שלו עם סמוטריץ', בן גביר והמפלגות החרדיות. גם אם הם אינם מוכנים להתחייב מראש לקואליציה בראשות איזנקוט, אין שום היגיון פוליטי להציג אותם כגורם ניטרלי לחלוטין.

לכל הפחות, צריך לראות בהם חלק אפשרי מגוש השינוי, גם אם מדובר בשותף מהוסס שיציב תנאים. הרצון שלהם באחדות אינו משנה את העובדה שהממשלה הנוכחית רחוקה מאוד מהחזון הפוליטי שהם מציגים.

העיוות השני גדול ומשמעותי בהרבה: המפלגות הערביות.

זהו אולי ההישג הפוליטי המרשים ביותר של נתניהו. במשך שנים הוא הצליח לשכנע חלקים גדולים בציבור, ובכללם את יריביו, שקולותיהם של אזרחי ישראל הערבים נחשבים פחות כאשר מחשבים מי ניצח בבחירות. לימין מותר לספור את כל שותפיו הטבעיים, אבל המרכז־שמאל נדרש להתנהג כאילו חלק ניכר מהרוב הפוטנציאלי שלו פשוט אינו קיים.

ברור שיש פערים אידיאולוגיים עמוקים בין המפלגות הערביות למפלגות הציוניות של המרכז והשמאל. יש אי-נעימות בנוגע לאופייה היהודי של המדינה, יש בעיות בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולביטחון. גם ברור שאיזנקוט, ליברמן ובנט אינם ששים להקים ממשלה שתלויה במפלגות הערביות (או להצטייר ככאלה). אבל כאן בדיוק מתחיל הבלבול שנתניהו טיפח בהצלחה כה רבה: השאלה אם מפלגה מסוימת תהיה חברה בקואליציה אינה זהה לשאלה אם המנדטים שלה יכולים למנוע מנתניהו להקים ממשלה.

ההיסטוריה הישראלית כבר סיפקה לכך דוגמאות. ב־1992 זכו העבודה ומרצ ב־56 מנדטים, וחמשת המנדטים של חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית העניקו למחנה רבין רוב פרלמנטרי של 61. רבין הקים ממשלה עם ש"ס, אך לאחר פרישתה הסתמך על תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. ב־2021 הצליח יאיר לפיד להרכיב את הקואליציה שהדיחה את נתניהו, כאשר ארבעת המנדטים של רע"ם היו חלק חיוני מהרוב שלה – רוב של 61, כאשר בנט, כמו ש"ס בזמנו, פשוט הוסיף למניין.

נתניהו, לעומת זאת, אינו נדרש להסביר מדוע המפלגות החרדיות, שמתנגדות לגיוס בניהן לצבא ודורשות תקציבים והטבות שמעוררים התנגדות ציבורית רחבה, הן שותפות לגיטימיות בגוש שלו. המנדטים שלהן נספרים אוטומטית. אבל כאשר מדובר במפלגות הערביות, מחלוקות אידיאולוגיות הופכות לפתע לסיבה להוציא אותן מהחשבון. פתאום, להבדיל משנים עברו, הם נעלמו מגוש האופוזיציה בתרשימי העוגה בתקשורת. זהו סטנדרט כפול שנתניהו הצליח להפוך למוסכמה פוליטית.

הגורם השלישי, והמעניין אולי מכולם, הוא עופר וינטר.

וינטר הצהיר שימליץ לנשיא להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה, ולכן טבעי שבשלב הראשון ייספר עם גוש הימין. אבל למרות שוינטר הוא איש ימין מובהק, הוא גם תומך בגיוס חרדים, עמדה שמעמידה אותו בעימות חזיתי עם השותפות החרדיות של נתניהו. כיצד יוכל לשבת בממשלה שתלויה במפלגות שמתנגדות לאחד המהלכים המרכזיים שהוא מבקש לקדם?

נניח שווינטר ממליץ על נתניהו, כפי שהבטיח. אבל גם עם וינטר נתניהו מגיע, לפי המספרים שעליהם מדובר, ל־53 מנדטים בלבד. חסרים לו שמונה. המלצה לנשיא אינה יכולה לייצר מנדטים שאינם קיימים, ואם נתניהו לא יצליח לגייס שותפים נוספים, הוא לא יוכל להקים ממשלה.

בשלב הזה עשויה להיפתח בפני וינטר אפשרות אחרת: להצטרף לממשלת שינוי שתתמקד בשיקום המדינה. אין שום ערובה שיבחר בדרך הזאת. אבל אין גם סיבה להניח שהצהרת נאמנות לנתניהו במהלך הבחירות קובעת בהכרח את התנהגותו בכל תרחיש פוליטי אפשרי אחריהן.

והרי ממשלת השינוי הבאה תעמוד בפני סדר יום עצום, שחלקים גדולים ממנו אינם מחייבים הסכמה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. יהיה עליה לשקם את יחסי החוץ של ישראל, לטפל במשבר הגיוס וביחסים עם החרדים, להחזיר נורמות בסיסיות של מנהל תקין, להיאבק בפשיעה המשתוללת ולהקים ועדת חקירה ממלכתית למחדלי 7 באוקטובר. מדובר במשימות לאומיות דחופות, שביחס לרבות מהן יכולה להתגבש הסכמה רחבה מאוד, גם בין אנשים שמחזיקים בעמדות שונות לחלוטין בשאלת עתיד השטחים.

וינטר אינו שותף טבעי למהלך מדיני משמעותי מול הפלסטינים. אבל ממילא קשה לראות מהלך כזה יוצא לדרך בשנה או בשנתיים הראשונות של הממשלה הבאה. בתקופה הזאת, גם הימנעות מנזק נוסף תהיה הישג חשוב: בלימת הטרור היהודי ביהודה ושומרון, עצירת הקמתם של מאחזים בלתי חוקיים והימנעות מצעדים שיחמירו עוד יותר את הבידוד הבינלאומי של ישראל. בחלק מהנושאים האלה יהיה קשה להגיע להסכמות עם וינטר, אבל אין סיבה להניח מראש שכל פשרה בלתי אפשרית.

איזנקוט, בנט ולפיד משדרים ביטחון גובר בכך שיוכלו להקים ממשלה הנשענת על רוב יהודי, בלי להזדקק למפלגות הערביות. ברור שזה מבוסס על התחישים הנ"ל בדיוק – ובתוספת תמיכה מבחוץ של הסיעות הערביות – דבר שכבר הובטח של ידם, חינם אין כסף! – מדובר בממשלה שתהנה, אולי, מרוב עצום.

הבחירות הקרובות עשויות בהחלט להביא, איפוא, לסיום שלטונו של נתניהו. ייתכן שהאפשרות הזאת קרובה הרבה יותר מכפי שהציבור מבין, פשוט משום שהתקשורת ממשיכה להציג את המפה הפוליטית לפי כללים שנתניהו עצמו הצליח להכתיב. חייבים להיזהר, כמובן, כי סקרים זה לא קולות בקלפי. אבל גם חשוב לקרוא נכון את הסקרים. זה חשוב כדי להחדיר רוח קרב לגוש השינוי להוציא את ההמונים לקלפיות.

וגם מותר לקוות: אם תרצו, אין זו אגדה. מה גם שאם תיכשלו, ונתניהו איכשהו יישאר, זו קטסטרופה שתאיים על עתיד המדינה.