כהוכחה לאלימות פנימית טוען אלדד כי "זה 1,300 שנה ניטשת מלחמת דמים איומה בין הסונה לשיעה, ועשרות מיליונים נהרגו בה". טענה זו מבוססת על שני נתונים מופרכים: אורך המלחמה, בין האימפריה הצפווית השיעית באיראן לבין האימפריה העותומאנית, שהתחילה בפועל רק בראשית המאה ה- 16, ומספרי ההרוגים, שהיו להערכת החוקרים בין 300,000 לחצי מיליון חיילים משני הצדדים, ומאות אלפים נוספים שקיפחו חייהם במעשי טבח, רעב וגירוש.
לדברי אלדד, גם אם יש באסלאם פרשנויות מתונות, כפי שאני מוכיח בספרי "לא רק ג'יהאד: דברים שלא מספרים לכם על האסלאם" (הוצאת עברית, 2026), אין זה משנה, שכן הקיצוניים מכתיבים את ההיסטוריה. כדוגמה הוא מביא את המהפכות ברוסיה (1917) ובאיראן (1979). על כך ניתן להשיב "הפוסל במומו פוסל"; גם בקרבנו מיעוט קיצוני (נוער הגבעות) מכתיב עובדות בשטח, בתמיכה שקטה של חוגים לא מעטים בהתיישבות, ובכך קובע היסטוריה.
השימוש בסמלים דתיים משני הצדדים - "קאדסית סדאם" מול מלחמת קודש שיעית - נועד לגייס לגיטימציה ומוטיבציה למלחמה האכזרית. דוגמה נוספת היא דאע"ש, שקם בהקשר הפלישות לאפגניסטן (1979) ולעיראק (2003). ארגון הטרור רשם הישג טקטי חולף, אך נחל כישלון אסטרטגי מהדהד בדיוק בגלל קיצוניותו, שגרמה לרוב הסוני למאוס בברוטליות ובכפייה הדתית שלו.
אלדד טוען שתפיסת הימין את הסכסוך כדתי שאינו ניתן לפישור היא ריאלית. יש להזכיר שהסכמי שלום במזרח התיכון עושים עם ממשלות, כמו מצרים, ירדן ו"הסכמי אברהם", ולא עם ארגוני טרור כחמאס. הסכמי שלום נערכים לפי החוק הבינלאומי, והשלטונות הזקוקים ללגיטימציה, קיבלו מהממסדים הדתיים הצדקות הלכתיות להסכמים, המבוססות על פסוקי קוראן ופרשנויות מתונות. האסלאם אינו דת מלחמתית ולא דת שוחרת שלום, מכיוון שהוא לא "מדבר" בעצמו. כדאי לזכור שהפרשנים האנושיים הם המפרשים את הטקסטים שלו בהתאם לאינטרסים הארציים והאידיאולוגיים שלהם.
לסיכום: אלדד מאמץ בדיוק את השיטה שספרי "לא רק ג'יהאד" בוחן לעומק - בחירה בררנית של עובדות, התעלמות מהמחקר האקדמי ומהמורכבות ההיסטורית, והגעה למסקנה הקבועה מראש. זוהי עבודת פולמוס, לא ניתוח היסטורי. יתרה מזו, גישה זו חוסמת באופן לא מקרי כל אפשרות לתקווה ומקבעת את הציבור הישראלי בעמדה קורבנית.
התרעות פיקוד העורף