לפני שנה חזרתי הביתה. שנתיים חיכיתי לרגע הזה, אבל גם כשאמרו לנו שהוא מגיע, התקשיתי להאמין. רק כשיצאתי, והרגשתי את השמש על הפנים, כשהעיניים עוד היו מכוסות, התחלתי להבין. שמעתי ציפורים. מכוניות. אנשים מדברים. העולם שהיה רחוק ממני כל כך היה פתאום סביבי, ואני הייתי שוב בתוכו.
בשנה הזאת קרו לי דברים שלא יכולתי לדעת שיקרו. הכרתי את ליאה, התאהבתי, עברנו לגור יחד. היום יש אדם שלא היה חלק מחיי לפני השבי, והוא חלק מהבית שלי. יש בזה עבורי תקווה גדולה - הידיעה שהחיים עוד יכולים להביא איתם טוב שאני אפילו לא יודע לדמיין. אחרי שנתיים שבהן רציתי כל כך לחזור למה שהכרתי, גיליתי שמחכים לי גם דברים חדשים.
כשאומרים "לחזור לחיים", קל לחשוב על רגע השחרור ועל החיבוק עם המשפחה. אבל השנה הזאת לימדה אותי כמה משמעות יש גם לכל מה שבא אחריהם. לפעם שבה קובעים להיפגש, ואפשר פשוט להגיע. לשיחה עם אחי הקטן. לקניות לבית. לאפשרות להיות עסוק במשהו רגיל לגמרי, בלי שהשאלה אם אחיה תעמוד מעל הכל.
אני יודע שאנשים שמחים לראות אותי מחייך. רבים מהם חיכו לחיוך הזה עם המשפחה שלי. כשמישהו עוצר אותי ברחוב ואומר שהתפלל עליי, אני פוגש אדם שבמשך שנתיים ידע עליי, דאג לי, ואני לא ידעתי עליו דבר. היום אנחנו יכולים לעמוד זה מול זה. הוא יכול לספר, ואני יכול לומר תודה בעצמי. יש במפגשים האלה משהו שעדיין מרגש אותי.
לצד האהבה הזאת, אני רוצה שיהיו לי גם ימים רגילים. אני בן 24, ויש בי רצון להכיר את העולם, לעבוד, לאהוב, לטעות ולהחליט מחדש.
השנתיים שנלקחו ממני הן חלק מחיי. אני לא יכול להשיב אותן, אבל אני יכול לתת לשנים הבאות מקום משלהן. אני רוצה לגלות מי עוד אהיה, ומה עוד אוכל לבנות.
בשבי ידענו להודות גם על חצי פיתה וקצת גבינה. היום אני מודה לקדוש ברוך הוא על חיים שיש בהם הרבה מעבר למה שיכולתי לבקש שם. שנה אחרי שחזרתי, אני מבין שהעתיד שהיה אז רק תקווה כבר התחיל. הוא נמצא בבית שלנו, בקשר עם המשפחה, בתוכניות שאנחנו עושים.
במשך שנתיים לא ידעתי אם תהיה לי הזכות לחיות את החיים האלה. היום אני מבקש מעצמי לזכור, גם כשהם יהיו עמוסים ומורכבים, כמה רציתי להיות כאן. וכמה יש לי בשביל מה לחיות.
התרעות פיקוד העורף