התמקדות המערב ברעיון המדינה הפלסטינית נובעת, בין היתר, מהענקת משקל רב למלל פלסטיני מתון, המיועד לישראל ולמערב. לעומת זאת, במדינות ערב קיימת מודעות לפער העמוק והשיטתי בין המלל המתון למעש האלים. מדובר, לדוגמה, בחתרנות ובטרור משותפים עם האחים המוסלמים נגד ממשלות מצרים וסוריה בשנות ה־50 וה־60, בניסיון להפיל את השלטון הירדני ב־1970, במלחמות אזרחים בלבנון, בסיוע לפלישת סדאם חוסיין לכוויית, בשיתוף פעולה הדוק עם ארגוני טרור במזרח התיכון, באסיה, באירופה, באפריקה ובאמריקה הלטינית ובשיתוף פעולה אסטרטגי עם משטרים אלימים כגרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, איראן, צפון קוריאה ועוד.
לכן, למרות המלל הערבי המחבק את רעיון המדינה הפלסטינית, המעש הערבי נמנע מתמיכה בהקמתה, ואף מתנגד לכך. ירדן ומצרים שלטו ביהודה ושומרון ובעזה בין 1948 ל־1967, ולא פעלו להקמת מדינה פלסטינית. הליגה הערבית הקימה ב־1948 את “ממשלת כל פלסטין”, צמצמה אותה ל”מחלקה הפלסטינית” ב־1950 ומחקה אותה ב־1955. בשנות ה־70 וב־1993 הזהירו המלך חוסיין והפיקוד הצבאי הירדני שמדינה פלסטינית וקיום המשטר ההאשמי הם דבר והיפוכו.
המערב נוטה להעריך שהטרור האסלאמי מונחה ייאוש, ומכאן הדגש המערבי על האופציה הדיפלומטית־פיננסית ועל מחוות של רצון טוב. אולם הטרור האסלאמי מונחה דת ואידיאולוגיה, כפי שמתעדים מסמכי היסוד של פת״ח ואש״ף עוד לפני 1967, מסמכים שמתבססים על שלילת הלגיטימיות של ישראל.
מדיניות אחראית חייבת להעדיף עובדות על פני ספקולציות. לפני שמעריכים שמדינה פלסטינית תהיה דמוקרטית, מתונה ושוחרת דו־קיום בשלום, יש לבחון אם קיימים תקדימים ותנאי יסוד רעיוניים, ערכיים וחינוכיים לכך.
התרעות פיקוד העורף