חשוון, המכונה לעיתים מרחשוון בגלל היעדר החגים, מזמין אותנו לרדת אל הקרקע. זהו הזמן של העבודה היומיומית: המשפחה, הפרנסה, הלימוד, החברה והיציבות. אחריו מגיע כסלו. הלילות ארוכים והחושך גדל, ודווקא אז מדליקים את נרות החנוכה. חנוכה מלמד כיצד מוסיפים אור ומודים על הניסים.
אובדן המקדש היה גם אובדן לאומי. חשבון הנפש של היחיד חייב להתחבר לחשבון הנפש של החברה כולה. והעבודה הזאת עדיין רבה לפנינו, במיוחד בתקופת בחירות. אנו רואים זאת גם בתרבות ימינו, כשיצירות המוצגות כ"דוקומנטריות" על מלחמות ישראל יוצרות לעיתים, באוזני העולם ולשמחת אויבינו, השוואות מקוממות בין ישראל ובין הגרועים שבאויביה.
הטבע מלמד אותנו שיעור. מעל פני האדמה העצים נראים רדומים וחסרי חיים, אבל מתחת לפני הקרקע, בשקט גמור, השרפים זורמים והשורשים מעמיקים לקראת הלבלוב שיגיע בט"ו בשבט.
גם בתוך עם ישראל פועלים כוחות כאלה. ראינו אותם במלחמה, בקרב חיילים ואזרחים, וגם בדור הצעיר, שיודע לקום כאריה כשצריך להגן על ישראלים באשר הם.
זהו המסר של התקופה שבין סוכות לט"ו בשבט: הצמיחה האמיתית אינה מתרחשת רק בפריחה הגדולה של האביב. היא מתחילה דווקא בחורף, בשורשים שאיש כמעט אינו רואה.
זוהי קריאה לחזור אל השגרה. חז"ל אמרו: "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". לא היוצא מן הכלל צריך להנחות את חיי היחיד, וגם לא את חיי האומה.
אם נדע להקשיב לכוחות העמוקים של עם ישראל, לחוסן שהתגלה בו בתקופות הקשות, ליכולתו להקים מחדש את מדינתו, לשגשג גם בתוך מלחמה, לאהוב איש את רעהו ולראות בחיילים את מגיני האומה, נוכל לראות פריחה גדולה בשנה הזאת. ומעבר לה.
התרעות פיקוד העורף