התשובה שלפיה "רונן בר הוא ראש השב"כ הכושל ביותר שהיה כאן", כפי שמשננים שופרות נתניהו וריקבונותיו, אינה רלוונטית. בר קיבל על עצמו אחריות מלאה ל-7 באוקטובר, אם כי מול ועדת חקירה (אם תהיה) הוא יטען שפעולותיו היו פעולות של ראש שב"כ סביר.
מה שרלוונטי זה נתניהו. הוא היחיד שלא קיבל אחריות, לא שילם מחיר, לא ביקש סליחה. במקום זה, הוא מפרק מדינה שלמה כדי להימלט מאשמה. התביעה של רונן בר מפילה עליו הר של ראיות, שדמם של הנרצחים זועק מתוכן. מההר הזה אפילו הוא לא יוכל לברוח.
באחד הקטעים מספר רונן בר שלא התקשר אישית לנתניהו כי ראש הממשלה לא הסכים לתת לו את מספרו האישי. זו אינה אנקדוטה. זו ראיה. נתניהו אותת לראשי הזרועות שלו שהוא לא נגיש. לא רק מול רונן בר. מול כל האחרים. אצל בנט ולפיד זה לא קרה. הם היו נגישים גם בווטסאפ 24 שעות ביממה. נתניהו היה זה שהתעקש שהם יכולים להתקשר אליו רק דרך המזכירות הצבאית.
אם תשאלו את ראשי הזרועות, הם לא ממש משוכנעים שנתניהו החזיק טלפון נייד מאובטח. הוא לא ראה צורך. יש מזכיר צבאי, שידאג לזה. הוא היה בטוח שהוא חסין. שהמדינה חסינה. שחמאס זו חבורה של יחפנים שלא שווה תשומת לב. הוא זה שהנחיל את המורשת הזו. הוא זה שהבטיח לחסל את חמאס עם עלייתו לשלטון, ועשה את ההיפך הגמור.
הדיון האמיתי אינו על הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. בלילה הזה עשתה מערכת הביטחון שגיאה פטאלית, שנבעה מקונספציה נוראה. זה ידוע לכולם והאחראים לא מתכחשים לאחריותם. הדיון האמיתי הוא על השנים שקדמו ללילה הזה. השנים שאפשרו לכולנו להגיע ללילה הזה. שנות ה"הכלה". המדיניות הרופסת, שמוכחת ומודגמת במסמכי רונן בר, של קברניט שהתעלם מהקרחון. התחמק מכל המלצה, מכל אזהרה, מכל רמז של עימות. מנהיג שהתמכר לשקט ומכר את נפשו לשטן הקטארי.
כל מה שאתם צריכים לשאול את עצמכם זה אם אתם יכולים להמשיך לישון בשקט כשעל ההגה נמצא מי שכבר נתפס נוהג שיכור, מי שמעדיף את הביטחון שלו ושל משפחתו על ביטחון המדינה, מי שמוכן להרוס כל מה שנבנה כאן כדי לשרוד בשלטון.
התרעות פיקוד העורף