שלוש שנים אחרי הטבח, כשתאריך הבחירות נקבע ליום שאמור לסייע להם, 27 באוקטובר, בזמן שנתניהו עדיין עומד למשפט ועל רקע המצב במדינה - הביטחון האישי, מרחץ הדמים במגזר הערבי, יוקר המחיה, ההידרדרות הדרסטית בחינוך, השתמטות אינטנסיבית מהצבא, שיאי הרוגים בתאונות דרכים, מטוסים כמעט מתרסקים, מעמד בינלאומי בקרשים ושלל מחדלי הממשלה - את הבחירות האלה היה צריך לקחת בהליכה. ועדיין, מבחינתם, זה נראה רע.
איזנקוט בצניחה, בנט בהתרסקות, לפיד בהיעלמות, והסקרים מנבאים קצת יותר מ־50 מנדטים, ממש כמו לגוש נתניהו. ספק אם אי פעם עלתה אופוזיציה למגרש בתנאי פתיחה חלומיים כאלה, מול ממשלה שגוררת אחריה קרונות עמוסי כישלונות ושרים שחלקם גרועים, אחרים לא ראויים או כישלונרים סדרתיים. בנתונים הקיימים, כל תוצאה שהיא לא ניצחון מוחץ, היא הפסד צורב. לפי שעה, ועל פי הסקרים, זה המצב.
ייאמר לזכות איזנקוט שהוא מבין את האתגר ומוכן לקחת אותו על עצמו. יחד עם זאת, עם כל המעלות שלו, טרם התגלתה בו אנרגיה מטורפת של אמא שהגיעה להציל את בנה הטובע. הוא יותר נתפס כאדם חיוני ואכפתי במידה. שעת הבחירות קרבה, המצב רותח, ואצלו הכל בסדר, הוא מתנהל בטמפרטורת החדר. מעניין שווינטר משדר יותר חשמל מכל ראשי גוש השינוי ביחד.
לפני שבוע שודרה ב"אולפן שישי" כתבה על ההשתקה לכאורה של חברי הכנסת הקולניים של הליכוד, שנתפסים כמרחיקי מנדטים. הקללות של מאי גולן, השפה המשתלחת של דודי אמסלם. היה אפשר לצפות מהאופוזיציה שתציף אותנו בבליל אינסופי, טורדני ומבעית, של לקט גידופים וצווחות. זה אוצר בלום שלא נעשה בו כלום.
אין תחום אחד שבו המחנה הזה לא מפספס. באין הנהגה, התקשורת עושה להם את העבודה. הפודקאסט "הקרנף" מלפני שבוע הפך פרק חובה להאזנה בכלל, ולמתנגדי ממשלה בפרט. נתניהו נשמע שם מתגאה בזה שאחרי 7 באוקטובר הוא שינה את התפיסה, "ממצב של צבא שיש לו מדינה, למדינה שיש לה צבא". זו אמירה שהוא חזר עליה מספר רב של פעמים כשהתפאר שהוא לקח את העניינים לידיים. אבל אז, הושמעו אמירות הפוכות לחלוטין של נתניהו עצמו, מלפני 7 באוקטובר, שבהן הוא מכריז שרק הוא שמחליט על המדיניות, תמיד. "מה זה משנה מי היו רמטכ"לים", אמר בריאיון, "מי שבסוף מקבל את ההחלטה זה רק ראש הממשלה".
ב־2019 אמר לכיכר השבת: "מעל הרמטכ"ל יש שר ביטחון וראש ממשלה, והמדיניות נקבעת על ידי ראש ממשלה". הוא התעקש שרק הוא שמעצב את המדיניות מול עזה, והוא שהחליט שלא להיכנס להרפתקאות מיותרות. יותר מזה, הוא הודה שהוא מוכן לשלם מחיר פוליטי בשביל לא לטפל צבאית בעזה, רק כדי שלא ייהרג חייל. מדהים.
אלה דברים שומטי לסתות, רק צריך להשתמש בהם. להדהד. לעבוד. ביחד עם העדויות של אבי גיל, יואב הורוביץ, שלא לדבר על יואב גלנט - כולם היו אמורים להיות בערב הבחירות מתנות אדירות שרק מחכות שמישהו יפתח אותן. במקום לעשות שימוש חכם במציאות, איזנקוט, בנט ולפיד מתעקשים להיות רק צודקים ורל"ביסטים. ואם קמפיין משכנע הם לא מצליחים לנהל - איך הם מצפים להנהיג את ישראל?
התרעות פיקוד העורף