כשפורטים את הנתונים הללו למספרים מצטברים, מתקבלת התמונה הגדולה: הסקטור הפרטי מהווה כ-50% מהיקף הסחורה שנכנסות לרצועה מדי שבוע. המשמעות פשוטה: בתקופות שבהן מומש היעד של 600 משאיות ביום, כ-300 משאיות מתוכן השתייכו למגזר הפרטי.
חישוב קל מראה כי גבייה יומית הניבה לחמאס כ-3 מיליון שקלים ביום (שהם כ-90 מיליון שקלים בחודש) מתוך המגזר הפרטי בלבד, וזאת עוד לפני שקלול 30% מהסחורה במזומן והתוכניות להטיל מיסוי אפילו על מי שתייה. כך יוצא שלאורך חודשי הלחימה והפסקות האש, מדובר בהון עתק של מאות מיליוני שקלים שזרמו לחמאס.
כך בעצם, המשאיות שנועדו להזין את האוכלוסייה הפכו בפועל למנוע הצמיחה הפיננסי שמאפשר לחמאס לשלם משכורות למחבליו, לתחזק את מנגנון השליטה שלו ולשרוד בשטח. אבל, תגובה כמו זו של מתפ"ש, במכתבים רשמיים לפקידי או"ם ולזירה הבינ"ל, אינה מספיקה עוד. הגיעה השעה לשנות תפיסה מן היסוד.
2. הפללת החלפנים וסנקציות פיננסיות: הדרישה לקבל 30% במזומן מיועדת לעבור דרך חלפנויות מקומיות ומערכות הלבנת הון. יש לחשוף פומבית את שמות החלפנים וסוכנויות הפריטה, ולהכריז עליהם כפעילי טרור, תוך ניתוקם מהסביבה הבינ"ל.
2. אספקה ישירה וניטרול מנגנוני הגבייה: במתחם המוגן, חלוקת המזון והציוד תתבצע ישירות על ידי חברות בינ"ל מפוקחות, תוך שלילת כל מעורבות חמאס.
3. פתיחת מעברים והגירה מרצון: פתיחת שערי היציאה במעבר רפיח ודרך הים, לצד הקמת קרן סיוע בינלאומית שתספק "סל קליטה" (דיור, חינוך, עבודה) לכל משפחה שבוחרת לשקם את חייה במדינה שלישית.
היות שלא יהיה לחמאס מחליף כל עוד אין פירוק מנשק, והיות שכל טיפול צבאי יחייב ממילא הוצאת האוכלוסיה, נכון יהיה, כבר עתה להתחיל לפעול בכיוון של הכנת השטח ברפיח ובמקביל לצבור לגיטימציה בינ"ל למהלך, כולל יתכן מציאת מדינות קולטות שתסכימנה למהלך כל עוד חמאס בעזה וכל עוד השיקום מתנהל. בהיעדר אוכלוסיה, צינור החמצן של חמאס והמסיכה שמאפשרת לו כסף ומעמד, ייחסם עד מהרה, ויתכן תהליך קריסה יחסית מהיר של הארגון אף ללא מערכה צבאית נוספת, ובמקביל יתאפשר שידוד מערכות מקיף בכל הנוגע לעתיד רצועת עזה.
התרעות פיקוד העורף