אני לא זוכר הודעות כאלה בעבר, זאת הייתה הודעה רשמית מצד אחד, והיא העבירה מסר לסעודים, "אנחנו כאן, איתכם". דבר אחד היה חסר, כמובן - התגובה הסעודית. הם לא הודו לראש הממשלה. אולי מאחורי הקלעים הם שוחחו עם נציגים ישראלים, אנשי המוסד או אחרים שמקשרים בין סעודיה לבין ישראל, אולם בזירה של דיפלומטיה ציבורית, שאליה כיוון ראש הממשלה, הצד הסעודי נשאר דומם.
הנורמליזציה עם סעודיה חזרה להיות שם המשחק. הדבר אינו חדש. זאת הייתה הדירקטיבה המדינית שהשתלטה על סדר היום הביטחוני, המודיעיני והצבאי, ערב טבח 7 באוקטובר, והיא הנחתה את ראשי הארגונים ופקודיהם. אנחנו מתמקדים עכשיו בשיקום היחסים עם סעודיה, לכן, עכשיו, "שקט, מקדמים".
מן הצד החמאסי, כידוע, עקבו בעניין רב אחרי ה"רומן" בין ישראל וסעודיה, שנעשה בתיווך אמריקאי, והיו נחושים להכשיל את המהלך הזה, שנועד, בין היתר, לדלג מעל הסוגיה הפלסטינית ולכונן מערכת יחסים גלויה ופתוחה, "נורמלית", בינינו לבין אחת מהמדינות הערביות החשובות ביותר.
ראש הממשלה חתר למהדורה שנייה של "הסכמי אברהם". השלב הראשון אכן הצליח בגדול, ולכן הוא רצה להכפיל אותו בהסכם עם סעודיה. מתברר שאיחוד האמירויות וסעודיה הן שני סיפורים שונים.
ב-2023 היינו כנראה קרובים אליו. ייתכן כי הסעודים הטעו אותנו. הם רצו מאוד את הצ'ופרים האמריקאיים, נשק מתקדם, אוזן קשבת בוושינגטון ומחילה על הרצח של העיתונאי חשוקג'י. הם השתמשו ב"סולם" הישראלי כדי להוריד את האמריקאים מהתנגדותם ולזכות בהטבות הללו. ישראל רצתה עוד שותפות אזורית חשובה, מעצמת אנרגיה, כוח צבאי ומדיני, כדי לייצב את מעמדה באזור. זה היה מצב של Win-Win, אינטרס משותף לכולם. אולם המציאות המזרח-תיכונית, כמו תמיד, תעתעה בכולם ובלמה את ההסכם המוצע.
כוח משכר ומשקר
עכשיו, שלוש שנים לאחר המלחמה, "ישראל חדשה" התייצבה במזרח התיכון. היכולות האסטרטגיות שהפגינה במהלך המלחמה, הזרוע הארוכה שהגיעה עד איראן ותימן, וכן החלשת חיזבאללה וחמאס היו תעודת הזהות שלה.
עכשיו אנחנו מדברים בשפה אחרת, אומרת ישראל. תקבלו אותנו, ברגע הזה? אכן, ישראל חרגה מן "העוצמה הרכה" שלה, ההייטק, הטכנולוגיה והיכולות המדעיות והכלכליות שהפגינה בעבר - ואפילו מהעוצמות השקטות של מערכות המודיעין לסוגיהן שהוכיחו את עצמן לאורך השנים (להוציא את טבח 7 באוקטובר). כל אלה היו כרטיס כניסה מבטיח.
נכון, אחרי 2023, ישראל מרגישה בנוח לפעול בגלוי במרחבי המזרח התיכון: היא תוקפת בכל מקום שהיא רוצה, מגלה עליונות אווירית ומודיעינית ומשדרת עוצמה. אולם, אבוי, גם זה לא פתח, עדיין, את דלתותיה של סעודיה בפני ישראל. אולי מפני שהכוח הוא משכר אבל גם משקר, ואינו מספיק כדי לשכנע את הסעודים כי האינטרס שלהם חופף לזה של ישראל.
בעבר ישראל היססה להפוך לשוטר אזורי שמסדיר את ענייני המזרח התיכון, בעיקר לאחר ההרפתקה של מבצע קדש ב-1956. ישראל, בלחץ בריטי וצרפתי, פעלה כדי להכות במצרים. שתי האימפריות לשעבר חששו מההתפתחויות הפנימיות בארץ הנילוס וגייסו את ישראל כדי שתסייע להן. ישראל התלהבה, כבשה את חצי האי סיני, ודוד בן-גוריון דיבר אפילו על "אימפריה ישראלית". אולם המהלך הזה לא נשא חן בעיני האמריקאים, ובלחץ שלהם המערכה הסתיימה בלא כלום ובנסיגה ישראלית מביכה מסיני.
היו עוד ניסיונות ישראליים להפעיל כוח כדי להשיג מטרות מדיניות, למשל בלבנון ב-1982 (כישלון!) ובסוריה במידה מסוימת, כדי להפיל את אסד, וגם כמובן אפשר לראות את השאיפה הזאת בפעילות האזורית המוגברת. אבל, אבל גדול מאוד, ישראל תמיד אמרה כי היא פועלת מתוך "הגנה עצמית", שהאינטרס המניע אותה הוא ביטחוני ושהוא שמשגר אותה לתוך העימותים הללו. הם חייבים לשרת את האינטרס הביטחוני שלנו.
בשביל חיוך מריאד?
עכשיו נתניהו לוקח סיכון גדול כשהוא מציע לפעול למען סעודיה. אין זו עוד דיפלומטיה צבאית אלא רצון להניף את הנבוט הישראלי על הראש של החות׳ים כדי לזכות בחיוך, במחווה וברצון טוב בריאד ואולי בארה"ב.
נתניהו יאמר לסעודים כי האמריקאים מהססים לתמוך בהם, כפי שהתברר השבוע מחדש, אבל אנחנו לא. אנחנו נוכל לסייע לכם בעימות עם החות'ים, ואתם תשלמו לנו בסחורה המבוקשת, אותה נורמליזציה שנעלמה לפני שלוש שנים ואשר נתניהו מחפש אותה מחדש.
בכך חורג נתניהו חריגה משמעותית ממדיניותה המסורתית של ישראל בעבר. צה"ל הוא צבא "ההגנה" לישראל, ותפקידו להגן על המדינה, כך גם מוסדותינו הביטחוניים והמדיניים. אנחנו לא היינו מעולם השוטר האזורי. כל הניסיונות לגייס אותנו למשימה זו, כולל של האמריקאים בעבר, נכשלו. ישראל חייבת להגן קודם כל ומעל לכל על עצמה ולא לשרת אינטרסים של אחרים. נכון, הנורמליזציה עשויה לסייע לישראל ואולי להיות גיים צ'יינג'ר במזרח התיכון. אבל בינתיים ספגנו רק אכזבות, גם מ"השותפים" הסעודים שלנו. ההיסטוריה הזאת מלמדת שצריך להיזהר, להיזהר מאוד.
בישראל זוכרים את הביטוי "מאחל הצלחה לשני הצדדים", שהופיע בהקשר למלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80 וה-90. איש לא יודע למי לשייך אותו. נהוג היה לומר שבגין השמיע את ההצהרה הזאת בדיון פנימי בממשלתו באותה העת, אבל יש גם מי שמייחסים אותה ליצחק שמיר. לא חשוב, זה פשוט נכון. כששתי מדינות ערביות נלחמות אחת עם האחרת, לישראל אין מה לעשות שם. לכן כדאי שנתניהו יאזין לשני מנהיגי הליכוד בעבר, יצחק שמיר ומנחם בגין. אין כל סיבה לנהוג הפעם אחרת.
התרעות פיקוד העורף