בליכוד האירוע מורכב יותר. אחוזי ההצבעה בימין נמוכים מאלה שבשמאל. המשאבים שצריכים להשקיע בליכוד, בציונות הדתית - וספציפית במערכת הבחירות הזאת גם במפלגות החרדיות - בהנעת מצביעים ושינועם לקלפיות ברגע האמת, גבוהים בהרבה מאשר הצורך לכך במפלגות האופוזיציה, שם המצביעים מגיעים בהיקפים גדולים ממילא.
עם שוך אירועי הזיכרון ל־7 באוקטובר והחגים שלפניהם, ראש הממשלה החליט לצאת לבליץ בתקשורת ובשטח, לכל הפחות כדי להצליח להתמודד עם שני האתגרים הראשונים - הנעת הבוחרים ושכנוע המתבלטים. בכל יום ייצא בנימין נתניהו לפחות לארבע ערים, מעוזי ליכוד, וינסה בכל כוחו להעיר את השטח. רוב המתלבטים, אגב, נמצאים שם. במקביל מרחף בחלל כל העת תרחיש שלפיו לא תהיה הכרעה ברורה בין הגושים, גם בגלל הסקרים, אבל בעיקר משום שכולם כבר היו שם. עם סבבי בחירות חוזרים בלתי פוסקים, ובלי איזה גיים צ'יינג'ר מובהק שישנה את זה.
התוכנית בשמאל למקרה כזה ברורה - החלפת יו"ר הכנסת ודרישה להטלת המנדט של נשיא המדינה על ראש אחת ממפלגות השמאל, למשל איזנקוט. על פי החוק, תעבור ראשות הוועדה המסדרת למפלגה שעל מועמדה הטיל הנשיא את המנדט. את כל זה יוכלו לעשות בלי מו"מ קואליציוני ועם הסכמה רחבה יחסית, כולל עם כל הסיעות הערביות. אחרי שהכנסת תהיה בידיהם, הם יעבירו חוק שיאסור על הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על מועמד שיש נגדו כתב אישום וחוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. רק בשלב הבא יוכלו לבדוק אם יש היתכנות להרכבת קואליציה או לא. אם לא - ממשלת המעבר תהיה בידיהם בכל מקרה, ונתניהו יודח סופית ולא יוכל לחזור עד להשגת רוב בכנסת לשינוי החוק שאוסר על הנשיא להטיל עליו את המנדט.
בתווך יכולים לקרות הרבה דברים, כמו התפרקות של הליכוד, או מפלגה חרדית כזו או אחרת שתבין שנתניהו גמור ותחפש דרך מילוט קואליציונית אחרת. או עוד בחירות. זו בהחלט אופציה אפשרית. אם לימין לא יהיו 61, היכולת של הליכוד ויכולתן של הציונות הדתית ועוצמה יהודית לעצור השתלטות על הכנסת מצטמצמות דרמטית, אבל גם שם לא אומרים סוף פסוק. בימים האחרונים, במסגרת פעולת מנע, עמלים גם שם על תרחיש תיקו בבחירות - ומעבר לפתרונות הרגילים, כמו הצעה לממשלת אחדות או מסע אגרסיבי לדה־לגיטימציה של ממשלה הנשענת על קולות של סיעות ערביות, נרקמת דרך פעולה אחרת.
התוכנית, שכבר יצאה למעשה לפועל, כוללת מיפוי קפדני של כל מועמדי המפלגות היריבות - מאיזנקוט ובנט ועד ליברמן - וסימון חוליות חלשות אפשריות. כדי למלא את מכסת הרשימות הביאו שלושת ראשי המפלגות מגוש האופוזיציה ערימה גדולה של שמות בלתי אטרקטיביים, ללא ניסיון פוליטי כלשהו, ועם דעות פוליטיות אמורפיות, שלא ידועות אפילו לראשי המפלגות שמינו אותם.
נפתלי בנט, למשל, כשהרכיב את הרשימה, הלך חזק על קמפיין ניהול, כלומר שמות שעשו דבר או שניים בתחום עבודתם, ולא הקפיד על דעות פוליטיות או על אידיאולוגיה. נבחרת המנכ"ליות, הוא קרא לזה, אבל איש לא באמת מכיר את אותן אלמוניות, למעט הרזומה המקצועי היפה שהתעטרו בו. האם יש שם "מנכ"לית", או כל מועמד אחר ברשימה, שלא יהיו מוכנים בשום אופן לשבת בממשלה שתישען על סיעות ערביות? זה בדיוק תפקיד צוות המיפוי לגלות. כך גם הזנבות של ליברמן והאלמונים המוחלטים של איזנקוט.
מטרת־העל של צוות המיפוי היא לבחון שיתופי פעולה אפשריים, תוך פירוק המסגרות המפלגתיות הקיימות, ולהעביר את המנדטים החסרים לשורות הממשלה בראשות נתניהו. אבל יש גם מטרת משנה: טרפוד היוזמה להשתלט על הכנסת או להעביר חוק שלילת הטלת המנדט על נתניהו. בינתיים יש גם הצלחות ביניים: חשיפת אמירות והתבטאויות מביכות של מועמדים שונים, שהתגלו על ידי אותה עבודת מיפוי מאומצת, ובעיקר - יצירת לחץ גדול במטות המפלגות, מידור אנשי הרשימה, ועד לרעיון העוועים של איזנקוט להחתים את מועמדיו על טופס נאמנות למקרה שיחליט להקים ממשלה עם הערבים.
גם קריסתו של דוידי בן ציון, שהודיע על פרישה מעמך ישראל של עופר וינטר, לא הגיעה בחלל ריק. הוא זוהה, סומן וטורפד באופן ממוקד על ידי אנשים שהיו אמונים על כך, במקרה הזה דווקא ממפלגת הציונות הדתית, שם מקווים שהוא הראשון אבל לא האחרון.
אגב, בניגוד לטענה שהופעלו עליו לחצים פסולים כמו על מועמדים אחרים שעוד לא הודיעו על פרישתם (עם רמיזות עבות על מכונת רעל ומכבש לחצים על בני משפחתו), הפעולה להסרתו של בן ציון הייתה נקייה וזכה. אף אחד לא קילל, לא הכפיש, לא קרא לו בוגד או הטיח בו איזו האשמה, פרט לדרישה ממנו לקיים את התחייבות היסוד של עופר וינטר ומפלגתו - לנהוג באחריות כלפי הגוש. אם יש חשש שלא עוברים - לא מתמודדים. כך הצדיק וינטר מלכתחילה את החלטתו לא להתחבר ולרוץ לבד. איך הוא יכול להאשים את בן ציון על כך שבסך הכל הוא עומד בהתחייבותו.
כתב התביעה של בר הוא כתב אישום חריף. נגד בר עצמו. בלי להיכנס לטענות של נתניהו שהן מושא התביעה, אם מצרפים את דבריו לדברי אבי גיל בריאיון שהעניק, מתגלה תמונה עגומה ומטרידה מאוד של הלך הרוח שפשה אז בקרב אותם קצינים וגורמי ביטחון בכירים שהיו אמונים על שמירת גדרותיה של ישראל ועל מניעת מזימות זדוניות של אויביה.
השניים, בר בכתב תביעתו, וגיל בראיונו, הפליגו בתיאור ההתרעות שהעבירו, הם וכלל הצמרת הביטחונית, לדרג המדיני ולראש הממשלה, בימים שלפני הטבח - בהקשר של הרפורמה המשפטית, שלדבריהם קרעה את הציבור הישראלי, החלישה את מערכת הביטחון, והעבירה מסר ברור לאויביה כי מתקרבת שעת הכושר למתקפה. הם לא משקרים. התרעות כאלה אכן הועברו. כמובן בלי זירה ספציפית או מועד ברור, אבל התרעה כללית למלחמה אכן התקבלה. שר הביטחון קיבל אותה, וגם בסופו של דבר ראש הממשלה.
אבל ההתרעה הזאת לא רק שלא מנקה אותם, אלא בדיוק להפך, מלכלכת ומטנפת אותם באחד האירועים המזוויעים שאירעו במדינת ישראל בעשורים האחרונים. בכל ויכוח פוליטי, מר וחריף ככל שיהיה, הייתה יכולה הקבוצה הנחותה, זו שלא אוחזת בהגה השלטון, להחליט שהיא שורפת את המועדון. ובעיקר להכניס בכוח את צה"ל לתוך המערכה. בצבא משרתים ימניים ושמאלנים, כל קבוצה, בכל רגע נתון, הייתה יכולה לקבוע שמה שקורה במדינה מצדיק מלחמת קודש, לסרב פקודה, לפרק יחידות, להטיף לסרבנות, ולעזוב את יחידות המילואים.
הימין היה יכול לעשות את זה על רקע הסכמי אוסלו - נושא שנוגע ישירות למערכת הביטחון ולתפקוד צה"ל תחת מגבלות חדשות של תיאום עם רשות טרוריסטית שהובאה מתוניס, או בהתנתקות - אירוע שקרע משפחות, בתים ולבבות. היו יכולים להגיד אז שצה"ל לא רק שאינו ממלא את ייעודו להילחם באויב, אלא הוא נלחם ביהודים, ולסרב להיות חלק משורותיו. ויש גם דוגמאות מהצד השני. המשותף לכולן ב־70 השנים האחרונות, זה שזה לא קרה. צה"ל נותר מחוץ לתחום. פוליטיקה עושים בכנסת, בכיכרות, בתקשורת. לא מכניסים אותה לתוככי הגוף הביטחוני־חברתי המשמעותי ביותר לחברה הישראלית וחלק ממרקם חייה זה עשורים.
עד 2022. בהחלטה מודעת, מופקרת, מטורפת, החליטה קבוצה גדולה, בסיוע ובתמיכה של כלי תקשורת מרכזיים, שארבעת החוקים לאיזון מערכת המשפט, שעליה הכריז שר המשפטים, הם עילה מספיקה לפרק את צה"ל, להכניס את הפוליטיקה בכוח לשורותיו, ולקרוא לסרבנות, לאי־התייצבות, לקול מקצב תופי הטם טם של התקשורת, שליבתה והדהדה את המהלך עם דיווחים דרמטיים על עוד יחידה ועל עוד חיל, שאנשיהם החליטו לקחת חלק במעשה הטירוף חסר האחריות ונטול הבושה. ששוב, רבים וטובים בהרבה יכלו לעשות מזמן, על נושאים פי אלף מוצדקים יותר וגם רלוונטיים ישירות לצבא, אבל בחרו שלא לעשות זאת. בגלל האחריות. בגלל ההבנה העמוקה של ההשלכות. כיוון שהמדינה, על כל מגרעותיה והמהלכים המסוכנים שהובילה, עמדה בכל זאת מול עיניהם.
הדבר המדהים הוא שאותם אלה שהיו אמונים על השלטת החוק והסדר, אלה שהיו אמורים לעמוד בראש החץ ולדרוש בתוקף הכי גדול להוציא מיידית כל סממן פוליטי ומחאה פרלמנטרית משורות צה"ל, לא רק שלא עשו זאת, אלא הצטרפו אליהם - ובחרו להתריע בפני הדרג המדיני שיש בריונים שמפרקים את הצבא, ולכן צריך להיכנע להם. לא היה פרק מופרך ומביש בתולדות צה"ל, יותר מכל המחדלים הביטחוניים שקרו בשל טעויות כאלה ואחרות, מאשר הרגע ההוא, שבו פשטו קצינים בכירים על הכנסת בניסיון לשכנע את ראש הממשלה, השרים וחברי ועדת החוץ והביטחון, שעליהם להיכנע למופרעים שמחסלים את הצבא מבפנים ולכן צריך לעצור את הרפורמה.
האירוע הזה, כמו גם אחרים, הוא דוגמה לבסיס המחלוקת בין אלה התומכים בוועדת חקירה ממלכתית שימנה יצחק עמית, לבין ועדת חקירה בריאה שתשים שיקולים פוליטיים בצד ותעסוק בעובדות כפי שהן. יצחק עמית, או הממונים על ידו, יחשבו כמו גיל ובר, שההתרעה למלחמה שהעבירו ראשי צה"ל לממשלה – מעשה לגיטימי ותקין. ראש ועדה אחר, אמיתי ונטול פוליטיקה - יגיד את האמת: קצינים בכירים ומפקדים ראשיים נתנו רוח גבית לאלה שהחליטו במודע לפרק את צה"ל.
אבל גם הנחת היסוד שלפיה עדות מנדלבליט מיטיבה עם נתניהו רגע לפני הבחירות, טעונה בירור. הרי בתיק כה מוצק, כל כך מובהק, עם עבירות כה קשות וחמורות, היו אמורים לגרום לנתניהו ופרקליטיו דווקא להרחיק את עדותו של התובע הראשי מהבחירות, לא? כנראה שגם הם כבר מבינים שלא.
אבל זה יותר גרוע מזה. עדות מנדלבליט, וגם של חוקרים שהעידו בעבר, לא רק שמנקות את נתניהו, אלא מפלילות אותם עצמם. תחילה ברשלנות פושעת, הרי היועמ"ש, שדרש להיות חתום בעצמו על כתב האישום, הודה בפה מלא שלא הכיר את 315 הראיות המופיעות בכתב האישום כהוכחה לשוחד שקיבל נתניהו.
צריך להבין. 315 הראיות האלה - הן כל התיק. אין עוד משהו חוץ מהן. אין עוד מתת. אין עוד עסקת שוחד בלעדיהן. אז אם עליהן הוא לא ידע - איך קבע לכל הרוחות שנתניהו קיבל שוחד? ואם לא ידע - למה חתם בעצמו על כתב האישום? ומה לעזאזל קרה בשימוע ("בלב פתוח ונפש חפצה"), שנעשה על ידו ובנוכחותו, ובו הוצגו לו אחד לאחד המקרים שבהם לא היה סיקור אוהד, לא היענות חריגה, ולפעמים לא היענות כלל? והם עדיין בתוך כתב האישום בחתימת מנדלבליט.
אבל לא רק רשלנות פושעת. גם רשעות במזיד. במשך שנים זועק בכיר מח"ש לשעבר, והיום ח"כ מטעם הליכוד, משה סעדה, יחד עם בכירים נוספים במח"ש, שמנדלבליט והפרקליטות מנעו בגופם חקירת מח"ש נגד חוקרים שביצעו מעשים פליליים על פי החשד בתיקי נתניהו. בין השאר בגיוס ניר חפץ לעד מדינה או שתילת תוכנות ריגול לא חוקיות וללא אישור. כמה לעגו לסעדה. אמרו שהוא מונע מנקמנות נגד הארגון שנגדו ניהל תביעה משפטית ונגד אלה שסירבו למנות אותו למנהל המחלקה - עד עדות מנדלבליט, שאישרה למעשה אחת לאחת את כל טענותיו.
אכן הוגשו תלונות על מעשים לא חוקיים בתיקים הללו. ואכן היועמ"ש סירב לחקור. הסיבה: תיקי נתניהו היו חשובים יותר למערכת. ואיש לא רצה שיאונה להם כל רע חלילה. שהחקירה תתנהל כסדרה. שהחוקרים שסרחו יישארו בתפקידם. ושמלאכת התפירה תושלם במלואה. הסיבה שעדות מנדלבליט מועילה לנתניהו היא לא תעמולה ריקה. אלא כי האמת פשוט התגלתה.
התרעות פיקוד העורף