למיטב הבנתי התחושות שתיארתי כאן הן לא יותר מאווירה. אין להן סיבה אמיתית. המשימה בהישג יד. היא אפשרית לגמרי. הסיכוי של גוש השינוי להקים ממשלה גדול לאין ערוך, לדעתי, מהסיכוי של נתניהו. העיניים צריכות להיות על מצב המנדטים של הליכוד מצד אחד ואחוזי ההתאמה לראשות הממשלה מצד שני.
הליכוד, שגרפה 32 מנדטים בבחירות הקודמות, נעה היום בסקרים (בהתעלם מהנוכל פילבר) סביב 20 מנדטים. גם אם נעריך שעד הבחירות תעלה לסביבות 22, מדובר בקריסה מוחלטת. הליכוד מאבדת שליש מכוחה וצונחת לשפל כמעט חסר תקדים. שליש מהמנדטים שהצביעו עבור נתניהו, לא מוכנים להצביע עבורו יותר. הם מיצו. אי אפשר לרמות אותם עוד. הם מעריכים את נתניהו אבל מבינים שהמדינה חייבת שינוי. למרות השקרים, הספינים, הטינופים והתעלולים שלו ושל מכונת הרעל, שהגיעו לשיאים חדשים השבוע. שיאים שיישברו, קרוב לוודאי, בשבוע הבא.
מה שקרה במפת הגושים, לא קרה כי נתניהו מתאושש. זה קרה משתי סיבות מצטברות: העובדה שלפחות מפלגת ימין חדשה אחת, ולפעמים גם שתיים, עוברות את אחוז החסימה. יחסי הכוחות שלפיהם גוש השינוי "דגדג" את ה־61 נרשמו לפני שהוקמו המפלגות החדשות. אני מדבר על הנדל־זליכה ועל וינטר, כמובן.
בואו נדייק: הציבור בישראל לא הלך שמאלה. הוא נדד בהמוניו ימינה. במחנה שנאבק בנתניהו יש יותר אנשי ימין מנתניהו עצמו (שפעל כל חייו כאיש שמאל). בנט, ליברמן, מתן כהנא, חילי טרופר, יורם כהן ורבים נוספים. הרשימה של גדי איזנקוט עמוסה בציונות דתית וכיפות סרוגות. לכן, אין כאן מאבק אמיתי בין ימין לשמאל. הדמוקרטים מכאן ובן גביר-סמוטריץ' משם מנקזים אליהם את נקודות הקיצון של שמאל וימין. כל שאר הישראלים נמצאים היום בערך על אותה בלטה.
מאוכזבי נתניהו, אותם 10־12 מנדטים שנשרו מקופת הליכוד, התנקזו עד לא מזמן לגוש השינוי, שם התלבטו בין ליברמן לאיזנקוט לבנט. אלא שעם הקמת מפלגות הלוויין הימניות, נשאבו אליהן סביב 6־7 מנדטים, שנספרים בנפרד. כרגע המצב הוא 4 מנדטים להנדל־זליכה (שעוברים על הקשקש) וכ־2־3 לווינטר, שלא עובר. זה הסיפור.
ויש עוד סיבה: העלייה בכוחו של האלקטורט הערבי. גם היא באה על חשבון גוש השינוי, שהרי היא מכרסמת בבנק המנדטים הפנויים שלו. בסופו של דבר, המאבק יוכרע על שתי שאלות: אחוזי ההצבעה בכל גוש ואחוז החסימה. ערב הבחירות הקודמות ניבאו הסקרים תיקו. הסקרים צדקו. מבחינת מספר הקולות, תוצאות הבחירות הראו שוויון כמעט מוחלט. מבחינת סידור המפלגות, נחל נתניהו ניצחון. הוא הצליח "לסדר" את הגוש שלו כך שלא יאבד מנדטים. יאיר לפיד, בצד השני, נכשל במשימה הזו. ברגע שמרצ נשארה בחוץ, האירוע הסתיים.
הפעם, זה עלול לקרות שוב, רק להפך. איזנקוט הצליח "לסדר" את גוש השינוי. גנץ, שאפילו ההגדרה "פתטי" נמלטת ממנו אחוזת בהלה, כמעט לא שורף קולות. המעט שהוא שורף, יחד עם שמו הטוב, מתחלק שווה בשווה בין הגושים. אף מפלגה מבין ארבע המפלגות הציוניות המרכיבות את גוש השינוי, לא בסכנה. בצד השני, לעומת זאת, וינטר לא נראה כמי שיעבור, סמוטריץ' יציב אבל לא לגמרי. הנדל־זליכה שייכים יותר לצד השינוי מאשר לצד של נתניהו. אפשר להגיד על יועז הנדל הרבה דברים, ואומרים. אני מאמין לו לחלוטין רק בנושא אחד: הוא בחיים לא יישב עם החרדים. ובלי החרדים, אין נתניהו.
יש עוד שני נתונים שחייבים לשים אליהם לב: אחוזי ההתאמה לראשות הממשלה. אני לא זוכר בעידן המודרני מצב שבו נתניהו מפגר באחוזי התאמה לראשות הממשלה שלושה חודשים ברציפות מול מועמד כלשהו. ובכן, זה המצב בינו לבין איזנקוט. הפער יציב, בדרך כלל חד־ספרתי גבוה (כרגע סביב 8 וחצי אחוזים), לפעמים אפילו דו־ספרתי. גם בנט מוביל על נתניהו בהתאמה מדי פעם, בפער קטן. בשאר הפעמים המצב סביב תיקו. מומחי סקרים יודעים שאחוזי ההתאמה הם המדד הכי אופייני שמרמז על התוצאות. נתניהו, שהיה פעם "ליגה אחרת" בכל הקשור למדד הזה, ירד ליגה. בעצם, ירד כמה ליגות. הוא זה שהביא את ישראל לבידוד בינלאומי, הוא זה שהפך את ישראל למדינה מצורעת, הוא זה שאפילו טראמפ הפנה לו כתף קרה.
גדי איזנקוט התיישב השבוע באולפן 103FM מול ינון מגל (ומולי) ופירק את השקרים שמפיצים עליו עבדי נתניהו אחד לאחד, בלי פחד. באותו יום עלה איזנקוט לגלי צה"ל מיד אחרי נתניהו, ופירק את השקרים גם שם. הוא הציע לתחנת הרדיו לערוך עימות רדיופוני מאולתר בשידור חי נגד ביבי, שסירב וברח.
נפתלי בנט נותן את קרב חייו. אי אפשר לא להתפעם ממה שהוא עושה. בנט כבר היה בסרט הזה יותר מדי פעמים: ממריא בסקרים ומתרסק בקלפי. הפעם, הוא נחוש לשנות את גורלו. מסעו בין ה"פרלמנטים" במעוזי ליכוד הפך השבוע למסע רגלי. הוא לא מפחד מכלום, מישיר מבט לתומכי נתניהו ומדבר איתם. צניחתו בסקרים נבלמה. הוא נלחם.
גם אביגדור ליברמן, החיה הפוליטית המנוסה ביותר על המפה (למעט נתניהו), חזק בעניינים. ליברמן עובד חזק בהתיישבות (הוא עצמו גר בנוקדים כבר עשרות שנים), וגם במעוזי ימין חילוני ומתלבטים. הוא הנוקב ביותר מבין מנהיגי גוש השינוי ורחוק מאוד מלהגיד את המילה האחרונה. הרקורד שלו בנושא עזה הוא המושלם ביותר. הוא ניבא בדייקנות כל מה שיקרה, אם נתניהו ימשיך בתצוגת הרופסות שלו מול חמאס. וזה אכן קרה.
אילו מסקנות עולות מהסקירה הזו? ראשית, צריך להיזהר ממסקנות גורפות. למרות כל האמור לעיל, הכל יכול לקרות. המצב פריך. רבים מאוד עוד לא החליטו. יש עוד עשרה ימים. במונחים ישראליים, זה נצח. שנית, הכל תלוי באחוזי ההצבעה. במוטיבציה והנעה לפעולה של המונים. אם כל אחד מתומכי גוש השינוי ימפה את חבריו וקרוביו וידאג, באמת, שכל אחד מתומכי הגוש יצביע (בלי תירוצים) וינסה לשכנע כמה מתומכי הגוש השני לא להצביע, ננצח. ככה פשוט. אל תגידו שלא ידעתם.
אסור להירדם, לא על זרי הדפנה ולא בתהומות הדיכאון. ישראל היא הנס האנושי המופלא ביותר בתולדות ההיסטוריה המודרנית. היא הוקמה על ידי התנועה הציונית ודמותה, כפי ששורטטה בידי האבות המייסדים, היא מדינה יהודית, ליברלית, דמוקרטית, נאורה. הבחירות האלה מתקיימות על קו פרשת המים שאין גורלי ממנו. בין ציונות לאנטי־ציונות. בין ברית המשרתים לקואליציית המשתמטים, שחלק ממרכיביה אנטי־ציוניים. אין לנו הפריבילגיה לא לנצח.
ההתכתבויות השונות שנחשפות, חדשות לבקרים, בין יונתן אוריך לשאר חברי הכנופיה (ואני לא מתכוון בהכרח להתכתבויות הוואטסאפ האסורות להפצה), הפרסומים השונים סביב אזור האסון (שלנו) המכונה גם "לשכת ראש הממשלה", עדותו של המזכיר הצבאי אבי גיל, הפרטים הנחשפים בכתב התביעה של ראש השב"כ לשעבר רונן בר, כל אלה משרטטים מציאות שגם אני, ההוגה והמייסד הראשון של חשיפת התופעה הזו, מתקשה לתאר לעצמי. שנים ארוכות הזהרתי מאסון שעלול להתחולל כאן, כשראש הממשלה מזלזל בכל מי שאינו הוא, מקטין, מגמד ומחבל בתהליכי קבלת החלטות, בשומרי סף, בבעלי תפקידים, משופטי העליון דרך רמטכ"לים וראשי זרועות. למרבה הצער, האזהרות הללו התגשמו במלואן, ומעבר לזה. השברים מפוזרים כעת בינינו.
אבל יש עוד משהו. זה לא רק דלות החומר, אפסות היכולת והטירוף הכללי. סביבת נתניהו, בהנהגתו, מתנהלת כמו משפחת פשע. כמעט אחד לאחד. תת־תרבות עבריינית שכוללת איסוף חומרים מפלילים על יריבים, איומים, השמדת ראיות, התעלמות מכללים וחוקים, עכשיו גם הפרת פסקי דין סיטונית ואיומים מאפיונריים על שלטון החוק. הסביבה הזו מתנהלת בפראנויה מתמדת, שהולכת וגוברת. כל מי שנחשד באי־נאמנות, נפלט מיד. אלה שלא עוזבים מרצונם, מועזבים נגד רצונם.
הגעתו של נתניהו לאולם המשפט כדי לשבת ולנעוץ עיניים ביועמ"ש לשעבר הפרופ' אביחי מנדלבליט, הזכירה לי את ימי בניו יורק, כשסיקרתי את מלחמתו של ה־FBI במשפחת הפשע האיטלקית גמבינו, שבראשה עמד אז הסנדק ג'ון גוטי. יד ימינו של גוטי, סלבטורה (סמי) "השור" גרוואנו, הפך לעד מדינה נגד הבוס, שהופלל בסופו של דבר ונידון למאסר ארוך.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה מתייצבים אנשיו של הבוס, או הוא בעצמו, מול עדי מפתח. זכורה לרע נסיעתה של "הגברת" שרה נתניהו לברייטון, שם העיד ארנון מילצ'ן במשפט נתניהו. המטרה שלה אז, דומה למטרה של נתניהו השבוע: לשבת ולנעוץ עיניים בעד. ועוד לא דיברנו על "החיילים" של המשפחה, שמתייצבים בבית המשפט מאחורי הבוס, כדי להלך אימים על העדים או השופטים, ולקבל נקודות מהמשפחה, לקראת הפריימריז והשיבוץ ברשימה.
גדעון סער, שזחל השבוע אף הוא לבית המשפט, ניפץ לרסיסים את שיא הציניות, האופורטוניזם וההיסמרטטות העצמית. ממי שהוביל את המסע נגד המשפחה העבריינית, הפך לנידח שבחייליה. ממי שניסה להעביר את "חוק הנאשם", הפך לנערת העידוד העלובה ביותר שלו. ממי שמינה את היועמ"ש גלי בהרב מיארה וקרא לפוליטיקאים להתרחק מהמשפט, הפך למה שהפך. במקום שבו עמד פעם סער, יש היום שלולית של מי אפסיים שמפיצים ריח נורא.
הרי נתניהו עצמו, בשנת 1993, האשים את דוד לוי ("פוליטיקאי בכיר בליכוד") שהקיף את עצמו "בחבורה של עבריינים", בניסיון לסחוט אותו ואת רעייתו. אחד ה"עבריינים" ההם היה ברדוגו. זה לא שהוא חזר למקום הפשע, הוא מעולם לא נטש אותו. פשוט קיפץ מצד לצד, כפרעוש המחליף פרוות קינון. מיותר לציין שההאשמות שטפל אז נתניהו על דוד לוי היו מופרכות מהיסוד. לוי, שבנאום הקופים המפורסם שרטט בזמנו גם את הגזענות המובנית של נתניהו וסביבתו. גזענות שהשתקפה השבוע כשברדוגו, במצוות אדוניו, קרא לגדי איזנקוט לבוא לעימות מולו. "הרמה של העימות היא מולי, לא מול נתניהו", הסביר.
פלדשטיין, אם אני מעריך נכון, הוא זה שפירק את שאריות דמותו הרעילה ומרעילה של אוריך בשבועיים האחרונים. כזכור, אוריך טען שלא קיבל כסף מקטאר במהלך המלחמה, שכל הקשר שלו עם קטאר היה קמפיין להכשרת המונדיאל הרבה לפני 7 באוקטובר. ובכן, מתברר שלא רק שקיבל כסף מקטאר במהלך המלחמה, גם פעל לקמפיין "הלבנה" למען קטאר מתוך לשכת ראש הממשלה עמוק לתוך המלחמה וגם פגש בכירים קטארים, ביניהם האיש הקרוב ביותר לאמיר קטאר, בתוך המלחמה. עלי אל־תוואדי, זה שישב בחדר הסגלגל כשנתניהו השפיל את עצמו בהתנצלות המבזה בשיחת הטלפון מול האמיר, זה האיש שאוריך פגש. לא בעניינים לאומיים. בעניינים אישיים. כל זה, בזמן שקטאר חוגגת את 7 באוקטובר ומטנפת את ישראל שאחרי הטבח ומאשימה אותה ב"ג'נוסייד".
העובדה שנתניהו ממשיך להעסיק את אוריך (מקופת המדינה), שהסנדק לא העיף את הקונסיליירי שלו לכל הרוחות, היא לבדה צריכה לגרום לכל ישראלי פטריוט הגון להדיר רגליו מהפתק מחל בבחירות הקרובות. העובדה שאוריך עוד מרשה לעצמו לטנף את סביבת הטוויטר על בסיס יומי, היא לא תיאמן כשלעצמה.
רונן בר לא מבזבז אנרגיה על האוריכים. הוא מכוון לראש הנחש, שניסה להפוך אותו לשעיר לעזאזל של המחדל. בר לא מנסה לרגע לערער על אחריותו למחדל 7 באוקטובר, בכל מה שקשור לשב"כ. הוא עמד בראש הארגון. האחריות מגיעה עם הסמכות. כתב התביעה של ראש השב"כ לשעבר נגד בנימין נתניהו הוא מסמך בעל חשיבות מחקרית היסטורית. זה לא שגילינו שם משהו חדש. מה שמיוחד בתביעה הזו הוא הפירוט הממוסמך, המסה הקריטית, ציר הזמן. לא עוד "הזהרנו את נתניהו", אלא מיפוי מדויק של כל האזהרות ואיך נתניהו הגיב אליהן.
מי שקורא את כתב התביעה הזה, חייב להיבהל. הרופסות של נתניהו, הפרנויה התמידית, האין־אונות המבצעית, ההתחמקות מהכרעה, ההשתבללות בתוך הקונספציה, שנתניהו הוא הבורא והמייסד שלה, הם אלה שמסבירים מצוין מדוע ראש הממשלה נמלט כאחוז בהלה מוועדת חקירה ממלכתית.
26 פעמים מוסר בר, בכתב, בע"פ, במסמכים, בשיחות, בישיבות קבינט ובשלל הזדמנויות שונות, התרעות שונות לנתניהו בעניין חמאס ועזה. לחלק גדול מההתרעות הללו מצרף בר גם המלצות לפעולה. ב־1 באוקטובר, שבוע לפני הטבח, ההתרעה היא על "שיא בהכוונת הטרור". ההמלצה היא לסכל בכירים בחמאס ומאכווני טרור תוך אמירה כי "ייתכן ונתדרדר לסבב לחימה לפני תום תקופת החגים, מומלץ להיערך". תגובת נתניהו: נאדה. הוא מאשר "לקדם" את המלצת שב"כ, בלי שום הוראה אופרטיבית.
כך היה לאורך כל התקופה. בר ממליץ "להפוך את בוטיק הסיכולים למפעל", בר אומר ש"מעצמה עושה, ואינה מדברת", בר מעביר התרעה למלחמה, בר מצביע על ירידה בהרתעה, על מצב ש"מחייב שינוי מציאות". נתניהו? דבק במציאות, מרכיב משקפיים ורודים, נוחר בבוז ובזלזול, כהרגלו, מול כל ההתרעות וההמלצות.
הקסם של המסמך הוא העובדה שהוא ממוסמך. הכל כתוב, מוקלט, מתויק. ברוורמן לא הספיק לזייף. השיא מגיע בהמלצה של בר לנתניהו אחרי מבצע מגן וחץ במאי 2023. בר המליץ להרחיב את מדיניות הסיכולים ונטען שנתניהו השיב שהוא "חושש מאיזון משוואת הסיכולים על ידי פגיעה אישית בו". עוד קודם, בפברואר 2023, כשבר התריע על "תקופה מושלמת לסכנה ביטחונית", נתניהו הגיב והדגיש את הצורך לחזק את האבטחה עליו ועל בני משפחתו.
זה אמיתי. הרי גם שר הביטחון יואב גלנט סיפר שנתניהו פנה אליו באחד מימי המלחמה, לאחר שנדחתה התוכנית לחסל את נסראללה, ואמר משהו כמו "יואב, הם יודעים איפה אתה ואני גרים". אני לא יודע מה גלנט ענה לנתניהו באותן נסיבות. אני הייתי עונה לו ש"הם יודעים איפה כולם גרים".
התרעות פיקוד העורף