אני אשם. גם אתם: האחריות על המדינה לא נגמרת בקלפי | דביר קריב

שלוש שנים אחרי השבעה. באוקטובר. אין בישראל ועדת חקירה ממלכתית. מי אשם? נתניהו, כמובן. הממשלה, בוודאי. גם אני אשם. אבל גם אתם.

אחריות לא רק דורשים. אחריות לוקחים. לפני כשבוע פגשתי צעיר בן 24 באחד מיישובי השרון. מקסים. חייכן, רהוט, ערכי. מהצעירים שכל מדינה הייתה רוצה שיהיו לה כמה שיותר מהם. לו הייתי אבא שלו הייתי מאושר, וגאה. הוא ישב עם חבר ושתה קפה. כלב סיוע שכב לרגליו.

הגעתי כדי לשכנע אנשים להצביע. לא חשוב למי. העיקר שלא יוותרו על הזכות ועל האחריות לקבוע מה יקרה כאן, את עתידם ועתידנו. הוא חייך אלי, אמר מילים טובות על הפעילות שלנו, ואז הבהיר באדישות "לא אצביע."

בקשתי לשבת ודברנו. שמעתי את זוועות אוקטובר שלו כלוחם. דברים שקשה להכיל. הוא אוהב את הארץ, אוהב את העברית, אוהב את האנשים הקרובים אליו. "אבל תקווה כבר אין לי" , "זה עצוב, נכון. אבל אין לי תקווה". בסוף המשכתי ללכת. בגללי הוא לא יצביע.  שבוע ואני לא מצליח להשתחרר מהמפגש. לא מהזוועות שסיפר. מהייאוש. מכך שצעיר שהיה מוכן לסכן את חייו למען המדינה אינו מאמין בה יותר. בעיקר מכך שלא הצלחתי לשכנע אותו להצביע. נכשלתי.

אני לא מתכוון להאשים אותו. יש לו מספיק על הראש. אבל גם הוא, כמוני, יצטרך לחיות עם תוצאות הבחירות. הוא בחר שלא להצביע. זו ההחלטה שלו. ולהחלטה הזאת תהיה משמעות, בדיוק כמו לכל פתק שיוכנס לקלפי.

אנחנו אוהבים להאשים אחרים. ובצדק. יש לנו את מי. השרה רגב, באחריותה הפיקוח על התעופה האזרחית. מטוס שהמריא מדובאי לישראל כמעט הפך לכלי נשק. טייס משנה ניסה לרסק אותו. אסון כבד נמנע בזכות תושייה של אחרים. לא בזכותה.

צריך לדרוש מרגב תשובות ואחריות. אבל היא עדיין בתפקיד גם מפני שלא דרשנו מספיק בתוקף שתיקח אחריות. גם כשנהרגו כאן 459 בני אדם בכבישים, כמעט שליש יותר מהשר הקודם, לא לקחה אחריות, אבל גם אנחנו אשמים, כי לא הטלנו עליה את האחריות.

נתניהו נושא באחריות למחדל השבעה. באוקטובר. אבל העובדה שהוא מרשה לעצמו להתמודד שוב בלי שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית היא באשמתנו. כשראינו את יריב לוין מאיים על יסודות הדמוקרטיה, יצאנו לרחובות. מאות אלפים. שבוע אחרי שבוע. נאבקנו, בלמנו, לקחנו אחריות. הוכחנו שלציבור יש כוח. אנחנו הריבון.

אז לאן נעלמנו? שלוש שנים אחרי האסון הנורא בתולדותנו אנחנו עדיין מבקשים, כמעט מתחננים, לקבל תשובות? אנחנו הריבון ?

מנהיגים צריכים לחשוש מאזרחיהם. לא מפני אלימות. מפני אובדן אמון, מפני ביקורת, מפני המחיר שישלמו בקלפי. ראש ממשלה שחושש לאבד את כיסאו מוכרח להקשיב יותר. שרה שחוששת לכיסאה חייבת לעבוד טוב יותר. ראש שב"כ שיודע שיידרש לתת דין וחשבון לא יסתפק בתשובה "נבדק". הוא יוודא שנבדק מה שצריך.

הממשלה הבאה חייבת לדעת שאנחנו לא מתכוונים לתת לה מנוחה. מנוחה אינה אופציה. לקחתי חל"ת לחודשיים. יצאתי מהכיתה ושיעורי האזרחות אל הרחובות. שנים לימדתי תלמידים שהעם הוא הריבון. עכשיו אני מנסה לשכנע את הריבון לקחת אחריות.

בינתיים, נכשלתי. חלק מהעם אדיש. חלקו מיואש. הצעיר שפגשתי אינו אדיש. הוא איבד תקווה. וזה מפחיד אותי הרבה יותר. כי מי שאדיש אולי אפשר להעיר. איך מחזירים תקווה למי שהיה מוכן למות למען המדינה וכבר אינו מאמין בה? כן כן, זו גם האחריות שלנו.

שולחן ממשלת השיקום צריך לעמוד על ארבע רגליים יציבות שלוקחות אחריות. בחרתי ברגל של ישראל ביתנו בעיקר כי ליברמן לקח אחריות כשהתפטר אבל יש גם עוד שלוש רגלים לשולחן השיקום. המשימה היא להציל את השולחן שעליו מונח עתיד המדינה. להושיב סביבו אנשים שיקחו אחריות, אבל להושיב אותם שם זו האחריות שלנו. אל תחפשו אשמים, תיקחו אחריות.

לא באת? לא הצבעת? אל תספר אחר כך שמשהו אחר אחראי. זה אתה, את.

המדינה הזאת לא תינצל בזכות מנהיג שיקום ויחליט לקחת אחריות. היא תינצל כשאנחנו נכריח את מנהיגינו לשאת בה.

כי המדינה הזאת היא שלנו. גם הכישלונות שלה.

אני אשם. גם את. גם אתה.

במקום לחפש אשמים אחרים, קחו אחריות. צאו מהבית. לרחובות, לקלפי ונחזיר את התקווה.