ההנחה המובלעת בהשמצה של אלבין היא שאילו היה קשר כזה, הייתה היד משלשלת, כמובן, פתק של מפלגת שמאל. יחד עם הסצינה המעליבה שחררה אלבין גם את השד העדתי מהבקבוק בעיתוי רגיש במיוחד ועוררה מחול שדים תקשורתי.
אלא שהמופע הדוחה של אלבין לא חידש דבר. אלבין ממחזרת טענה מוכרת של השמאל: הצבעת המזרחים לימין אינה נשענת על שיקול דעת, אלא על אמוציות. בהצבעה לליכוד תוקעים המזרחים לשמאל אצבע בעין וסוגרים איתו חשבון על שנציגיו ריססו אותם בדי-די-טי עם בואם ארצה והתייחסו אליהם כאל נחשלים.
ואולם בבחירות הקרובות ילך לקלפי גם הדור השלישי של העולים המזרחים. לבני הדור השלישי אין זיכרונות מרים ולא רגשות נקם כלפי מפלגות השמאל. רובם ככולם התבגרו לתוך שלטון הליכוד ומכירים את מפלגות השמאל בעיקר כאופוזיציה חלשה, הנלחמת על קיומה הפוליטי, ולא כדמון משמיץ ומנצל.
כלומר, ההצבעה האמוציונלית של המזרחים היא מיתוס. העם לא מטומטם ומי שמצביע היום לימין עושה זאת משיקולים ענייניים. למשל, הבוז ליהדות, שהשמאל האשכנזי נגוע בו, מפריע למזרחים, דתיים כחילונים. השדרות העממיות מרגישות לא בנוח עם הרתיעה של השמאל האשכנזי מהדת היהודית ומהתרבויות היהודיות שלפני הציונות. זה לא רק עניין של אי-נחת אידיאי, לרתיעה הזאת עשויות להיות השלכות מעשיות על עיצוב המרחב הציבורי: על תוכניות הלימודים, על חלוקת המשאבים לתרבות ועל לוח המשדרים ברשתות השידור הציבוריות.
הימין מציע למזרחים ייצוג טוב יותר וקרבה למרכזי הכוח. העובדה שבמרכז הליכוד יש עוצמה לנציגים מזרחים אינה בעלת ערך אנתרופולוגי-פולקלוריסטי בלבד, כפי שמנסים להציג זאת בשמאל. לייצוג זה יש השלכות מעשיות, שכן מקבוצת כוח זו משתלשלים הטבות, מכרזים וג'ובים למקורבים של בעלי הכוח.
אם כך, מדוע ממשיכים בשמאל להאמין במיתוס ההצבעה האמוציונלית? כי לאליטות השמאל נוח להאמין בו. האמונה בהצבעה אמוציונלית של המזרחים פוטרת את האליטות מהצורך להשתנות ומהצורך להתחלק בשליטה בתקשורת, במערכת המשפט או באקדמיה ולנוע לקראת חלוקה צודקת יותר של המשאבים הכלכליים. שכן מדוע יסכימו בני האליטות לוותר על כוחם אם זה לא ישנה דבר? הרי המזרחים ממילא ימשיכו להצביע לימין - כי הצבעתם אמוציונלית ואינה קשורה לנתונים ועובדות.
התרעות פיקוד העורף