המלחמה שפרצה בפברואר והפסקת האש, לא פתרו את המחלוקות הבסיסיות. ב-8 באוקטובר הודיע טראמפ כי ארצות הברית לא תבצע תקיפות נוספות באיראן לפני בחירות האמצע. אלא שהצהרה על הימנעות מתקיפה במועד מסוים אינה התחייבות להסכם ארוך טווח, וכאן מתחיל המשחק האסטרטגי.
האינטרסים של שתי המדינות חופפים בחלקם, אך אינם זהים. ישראל עשויה להעדיף פעולה מוקדמת אם תעריך שנוצר חלון הזדמנויות מבצעי שהולך ונסגר. ארצות הברית עשויה להעדיף לחץ כלכלי, מצור ומשא ומתן. מנגד, כישלון המהלכים המדיניים או שינוי בהערכת האיום עשויים לשנות את החשבון בשתי הבירות.
לכן, השאלה אם תהיה תקיפה אינה תלויה רק בכוונותיהם של טראמפ ונתניהו אלא גם בהתנהלותה של טהרן, באיכות המודיעין, במצב הכוננות, ביכולת להגן על העורף ובשאלה אם קיימת מטרה צבאית שאפשר להשיג ושניתן יהיה לשמר את הישגיה לאורך זמן.
ואז מגיע לוח השנה הפוליטי. הבחירות בישראל ב-27 באוקטובר ובארצות הברית ב-3 בנובמבר מציבות את ההחלטות בתקופה רגישה. יש מי שיחשדו שעימות צבאי יכול להעניק למנהיגים הישג תודעתי, לשנות את סדר היום או להעניק עילה לדחיית הבחירות. הסכנה אחרת: כשלוח השנה הפוליטי ולוח הזמנים המבצעי מתנגשים, עלולה להיווצר פגיעה בשיקול הדעת.
תקיפה מוקדמת מדי עלולה לגרור את ישראל למערכה בלי תנאים מספקים; המתנה ממושכת מדי עלולה לאפשר לאיום להתעצם. החלטה להאריך מצב חירום או לשנות את לוח הבחירות מחייבת הצדקה עניינית.
האם נתניהו עשוי לבקש לדחות את הבחירות אם תפרוץ מערכה רחבה? זו אפשרות, אך אין לבלבל בינה ובין החלטה שהתקבלה או תוכנית שהוכחה. דחיית בחירות אינה תוצאה אוטומטית של מלחמה, והיא מחייבת בחינה משפטית ומוסדית. אין הצדקה לקבוע שהעימות בלתי נמנע.
מנהיגות אינה נמדדת רק בנכונות לצאת למלחמה, אלא גם ביכולת להימנע ממנה כשאין לה תוחלת, ובנכונות לפעול כשהמחיר של אי-פעולה גבוה יותר.
השאלה היא אם טראמפ ונתניהו מסוגלים להבחין בין ניצחון פוליטי קצר טווח ובין ביטחון אסטרטגי ארוך טווח. במזרח התיכון, הטעות הזאת עלולה לעלות בהרבה יותר מקולות בקלפי.
התרעות פיקוד העורף