כשיהיה למנהיגי השינוי אומץ לדבר על הסדר מדיני, אולי כבר יהיה מאוחר מדי | נדב תמיר

בשבוע שעבר סיירתי ברחבי ישראל והשטחים עם משלחת של יהודים אמריקאים אוהבי ישראל. הם הגיעו מתוך דאגה לעתידה של ישראל ומחויבות להמשך קיומה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. במהלך הסיור נחשפנו לשתי מציאויות המתקיימות זו לצד זו: הטראומה העמוקה של החברה הישראלית מאז טבח 7 באוקטובר, וההידרדרות המתמשכת במצבם של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.

במפגשים עם ישראלים בעוטף עזה, בתל אביב ובירושלים חזר מסר אחד: מוקדם מדי לדבר על הסדר מדיני עם הפלסטינים. אחרי מעשי הזוועה של חמאס, הרצח והחטיפות, קשה לצפות מהישראלים לתת אמון בצד השני או להאמין שהסכם יוכל להבטיח את ביטחונם. בעיני רבים, עצם הדיבור על פתרון מדיני מעיד על ניתוק מהמציאות ועל התעלמות מלקחי 7 באוקטובר.

אי אפשר לפטור את החששות האלה כלאחר יד. חברה שחוותה טראומה לאומית זקוקה לזמן להתאבל, להשתקם ולשקם את תחושת הביטחון שלה. שום הסדר אחראי אינו יכול להתעלם מאיום הטרור ומהחובה למנוע את הישנותו של האסון. שלום שאינו מבטיח ביטחון אינו פתרון.

אלא שבחברון, באום אל־ח'יר וברמאללה נחשפנו לצד השני של המציאות: בזמן שהישראלים מבקשים לדחות את הדיון בעתיד המדיני, המציאות בשטח משתנה ומצמצמת את האפשרות להגיע להסדר בעתיד. האלימות, הבלתי נתפסת כלפי פלסטינים, התרחבות ההתנחלויות המאחזים והחוות, והעמקת השליטה הישראלית בגדה מקשות יותר ויותר על הפרדה בין שני העמים. בעזה, ההרס והמשבר ההומניטרי מעמיקים את הייאוש מחזקים את חמאס ומשאירים פתוחות שאלות יסוד על היום שאחרי המלחמה.

כך מתרחב הפער: הישראלים אומרים שעדיין מוקדם לדבר על פתרון, ואילו הפלסטינים חווים מציאות שבה האופק לעצמאות הולך ונעלם. שני התהליכים מזינים זה את זה. ככל שהפלסטינים מאבדים תקווה לחירות ולעצמאות, מתחזקות מגמות של ייאוש וקיצוניות; ככל שהישראלים חשים מאוימים יותר, גוברת התמיכה בהמשך השליטה ובדחיית כל יוזמה מדינית.

זהו מעגל מסוכן. אם נמתין עד שהחברה הישראלית תרגיש בטוחה מספיק כדי לדון בעתיד הפלסטינים, ובינתיים נמשיך ליצור בשטח מציאות שאינה מאפשרת הפרדה, אנו עלולים לגלות שההמתנה לא הביאה ביטחון, אלא שללה את האפשרות להגיע להסדר שיביא בטחון ויציבות.

המחיר אינו מסתכם באובדן הסיכוי להסכם. שליטה ישראלית ממושכת במיליוני פלסטינים, ללא שוויון זכויות וללא אופק ממשי לעצמאות, מעמידה את ישראל בפני מציאות של אפרטהייד בפועל — הגדרה הנתונה למחלוקת, אך מבטאת את הסכנה שבהעמקת משטר של זכויות שונות לשתי אוכלוסיות החיות זו לצד זו. מציאות כזאת שוחקת את אופייה הדמוקרטי של ישראל, מעמיקה את בידודה הבינלאומי ופוגעת ביחסיה עם ידידותיה הטובות ביותר. במאמץ להשיג ביטחון מוחלט עכשיו, אנו מערערים את התנאים לביטחון לאורך זמן.

הלקח מהסיור אינו שעל ישראל לוותר על ביטחונה או להתעלם מטראומת 7 באוקטובר. להפך: ביטחון אמיתי מחייב אסטרטגיה לגבי המציאות בה יחיו ילדינו ולא להסתפק בצעדים צבאיים טקטיים. לשם כך דרושים מאבק נחוש בטרור ובאלימות משני הצדדים, עצירת צעדים חד־צדדיים המסכלים הסדר, ואופק מדיני שיבטיח ביטחון לישראל, חירות לפלסטינים ושיתוף פעולה אזורי.

הבחירה אינה בין ביטחון לשלום, אלא בין בניית ביטחון לטווח ארוך לבין דחיית ההכרעות עד שהמציאות תותיר לנו רק אפשרויות גרועות יותר. הטראומה של 7 באוקטובר אינה צריכה להישכח, אך אסור שתהפוך לנימוק לוויתור על העתיד.

מכאן גם מסקנה החורגת מהוויכוח הישראלי הפנימי. הקהילה הבינלאומית לא צריכה להעניק לממשלה הבאה, אם תהיה ממשלת שינוי תקופת חסד שתאפשר לה לשוב למדיניות של ניהול הסכסוך, כאילו לא הוכח מחירה הנורא. ממשלת השינוי הקודמת, על אף שהיתה טובה לאין ערוך מממשלת נתניהו, לא הציבה הסדר מדיני כיעד מעשי וכך הגענו ל 7 באוקטובר.

ידידותיה של ישראל, צריכות לדרוש מהממשלה הבאה לא להסתפק בניהול הסכסוך, אלא להתחיל לפעול לשינוי המציאות שהזינה אותו. לא כדי לכפות על ישראל הסכם שאינו מבטיח את ביטחונה, אלא כדי לסייע לישראל למנוע את קבורתו של כל סיכוי להסדר ולנצל את ההזדמנות האיזורית ותחושת הדחיפות הבינלאומית. המשך המצב הקיים טוב לאיראן אבל לא לישראל, לא לארה"ב, לא למדינות ערב ולא לדמוקרטיות הליברליות באירופה.

אסור להמתין עד שהישראלים יהיו מוכנים לדבר על העתיד, משום שאז המציאות כבר לא תאפשר להם לבחור בו. אסור להמתין עד שיהיה מאוחר מדי.