טראמפ תומך בנתניהו. צריך להתעלם ממנו – ולהיערך ללחצים ביום שאחרי | דן פרי

כצפוי, דונלד טראמפ העניק לבנימין נתניהו בדיוק את מה שראש הממשלה היה זקוק לו: תמיכה פומבית, שבוע לפני בחירות שעשויות לקבוע אם ישראל תשמור על אופייה כדמוקרטיה ליברלית ומשגשגת, או תמשיך להידרדר לעבר שלטון ריכוזי, עני יותר ויותר ומבודד בעולם.

על הישראלים להתעלם מההתערבות הזאת. עליהם גם להיערך לאפשרות חמורה יותר: טראמפ עלול לנסות להשאיר את נתניהו בשלטון גם אם הבוחרים יעניקו רוב למחנה המבקש להחליפו.

ביום ראשון הציג טראמפ את נתניהו – בניגוד מובהק לעובדות – כמנהיג מלחמתי גדול וכשותף חיוני מול איראן. זו התערבות בוטה של נשיא אמריקאי בהכרעה הדמוקרטית של מדינה בעלת ברית.

טראמפ נהנה מפופולריות בישראל, ולא במקרה. ההכרה בירושלים כבירת ישראל, ההכרה בריבונות הישראלית בגולן, הסכמי אברהם והנכונות להתעמת עם איראן הקנו לו הכרת תודה מוצדקת. אבל תמיכה בישראל ותמיכה בנתניהו הן שני דברים שונים. בשלב הזה, הן סותרות.

ההתערבות בבחירות זרות אינה חדשה. בפולין שלח ממשל טראמפ את השרה לביטחון המולדת קריסטי נואם לתמוך במועמד הלאומני קרול נברוצקי, שניצח. בהונגריה הגיע סגן הנשיא ג׳יי. די. ואנס לבודפשט כדי לתמוך בוויקטור אורבן, שהפסיד למרות שנים של ביצור שליטתו במוסדות המדינה.

טראמפ רוחש חיבה למנהיגים המזהים את עצמם עם רצון העם ומתייחסים לאופוזיציה, לתקשורת, לבתי המשפט ולמגבלות החוק כאל מטרדים. הוא עצמו אימץ את הסגנון הזה, בתוספת התפאורה המוזהבת שלו. נתניהו, המגלומן הנהנתן, משתלב במשפחה הפוליטית הזאת היטב.

מתקפת הקואליציה על עצמאות מערכת המשפט, העוינות כלפי מערכת הביטחון והניסיונות להחליש מוסדות ביקורת משקפים דפוס מוכר: בחירות ממשיכות להתקיים, אבל מנגנוני האיזון והבלימה שאמורים להעניק להן משמעות הולכים ונשחקים.

אלא שהטיעון נגד נתניהו רחב בהרבה. כהונתו רצופה אסונות לאומיים, כישלונות אסטרטגיים ומבוכות מוסריות. ממשלה נוספת הנשענת על אותם שותפים קואליציוניים מבטיחה המשך של אותה דרך.

ראשית, 7 באוקטובר 2023 — הכישלון הביטחוני החמור בתולדות המדינה. נתניהו עמד בראש מערכת שהמעיטה באופן קטסטרופלי באיום חמאס והותירה יישובים שלמים חשופים לטבח ולחטיפות. שלוש שנים לאחר מכן הוא עדיין מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית עצמאית, הדרושה לבירור האחריות ולהפקת לקחים.

תומכיו מצביעים על המכות הקשות שספגו חמאס, חיזבאללה ואיראן. חלקן אכן היו הישגים צבאיים משמעותיים. אבל המחיר הכבד בחיי אדם ובמשאבים לא תורגם לסדר אזורי יציב, והמלחמה בעזה גרמה נזק עמוק למעמדה הבינלאומי של ישראל.

מעל הכול, הישרדותו הפוליטית של נתניהו תלויה במפלגות שדרישותיהן מסכנות את עתיד המדינה. המפלגות החרדיות מבקשות לשמר פטור נרחב מגיוס לגברים חרדים בזמן שאזרחים אחרים נקראים שוב ושוב למילואים. מוסדות חינוך במגזר אינם מעניקים לימודי ליבה, והסדרי התמיכה הקיימים מעודדים השתתפות מוגבלת בשוק העבודה.

כשהציבור החרדי מונה כבר כשישית מאוכלוסיית ישראל וממשיך לגדול במהירות, מדובר באיום כלכלי וביטחוני מצטבר. שיעור הולך וקטן של אזרחים יתקשה לממן את השירותים הציבוריים, לשאת בנטל הביטחוני ולקיים את כלכלת ההיי־טק. גם בריחת מוחות הופכת לסיכון ממשי. נתניהו לא יכול לקדם שינוי מפני שרפורמה תפרק לו את הקואליציה.

התלות בימין הקיצוני הרסנית לא פחות. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳ מקדמים הרחבת התנחלויות ועימותים אינסופיים בגדה המערבית, בעוד שאלימות של מתנחלים קיצונים פוגעת בפלסטינים ומעמיקה את בידודה של ישראל. הממשלה כמעט שאינה מתמודדת עם התופעה. תקיפות של צלמת עיתונות אמריקאית ושל מבקרים מאירופה המחישו לאחרונה את הסכנה.

אירופה עוקבת, ואפשרות של סנקציות כלכליות מרחפת מעל ישראל אם תקום שוב אותה קואליציה. מדינה התלויה בהשקעות זרות, בסחר, במערכת הפיננסית העולמית ובשיתופי פעולה טכנולוגיים אינה יכולה להתייחס לאיום הזה בביטול. פגיעה בקשרים האלה עלולה להחליש את השקל, לייקר את האשראי ולצמצם את הצמיחה.

הסקרים מצביעים על אפשרות שגוש נתניהו לא ישיג רוב בכנסת. מפלגות המבקשות להחליפו, יחד עם המפלגות הערביות, כנראה ינצחו, לכאורה — אך הקמת ממשלה על בסיס הרוב הזה מהווה אתגר קשה. נתניהו תרם לכך באמצעות הסתה מתמשכת נגד שותפות פוליטית עם נציגי הציבור הערבי.

כאן מתחיל הסיכון של היום שאחרי הבחירות. נניח שגוש נתניהו מאבד את הרוב, אבל האופוזיציה מתקשה להרכיב ממשלה. טראמפ עשוי לראות בתמיכתו הפומבית רק את המהלך הראשון, ולהפעיל לחץ אישי על גדי איזנקוט ונפתלי בנט להצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

אפשר לדמיין את הטיעונים: ישראל זקוקה לאחדות מול איראן; וושינגטון זקוקה לנתניהו כשותף; והסיוע המדיני האמריקאי מחייב ממשלה שתזכה לאמונו של טראמפ. התערבות כזאת תהיה פגיעה קשה בריבונותם הפוליטית של אזרחי ישראל.

ויש פיתוי אחד שעשוי להפוך את התרחיש למורכב במיוחד: נורמליזציה עם ערב הסעודית. טראמפ יכול להבטיח לאיזנקוט ולבנט שכניסה לממשלת נתניהו תפתח את הדרך להסכם היסטורי עם ריאד. שלום עם סעודיה הוא יעד אסטרטגי בעל ערך עצום, ויגרור העקבותיו עוד מדינות. הבטחה כזאת תיצור לחץ ציבורי כבד.

אבל כאן חייב לעבור קו אדום ברור. הבטחה של טראמפ, הצהרה חגיגית בבית הלבן או דיבורים על ״עסקת המאה״ לא יספיקו. גם מסמך אמריקאי מפורט, ללא הסכמה מחייבת של הצדדים עצמם, יהיה חסר ערך. התערבותו בהרכבת ממשלת ישראל צריכה להידחות על הסף.

רק במקרה חריג אחד אפשר בכלל לשקול את ההצעה, וגם אז בזהירות רבה: אם טראמפ יביא לשולחן, בתוך זמן קצר ביותר, התחייבות אמינה, מפורטת ומעשית הן של ערב הסעודית והן של הנהגה פלסטינית מוסמכת. ההסדר יצטרך לכלול תנאים ברורים לנורמליזציה, מתווה ממשי להתקדמות לעבר הגדרה עצמית פלסטינית, ערבויות ביטחוניות ומנגנוני ביצוע ולוחות זמנים. לא רמזים, לא משאלות לב ולא צ׳ק פתוח לוושינגטון. הבסיס יהיה עסקת המאה שכבר הוצעה ב-2020 והתקבלה על ידי נתניהו.

כדי שתרחיש כזה יהיה רציני, יידרש מסע דיפלומטי מהיר במיוחד — למעשה, מהלך מרוכז שיבשיל עוד לפני שהמשא ומתן הקואליציוני בישראל יוכרע. מוחמד בן סלמאן יצטרך להתחייב לתנאים בפועל, והצד הפלסטיני יצטרך להסכים לפחות להקשיב ברצינות.

רק בנסיבות האלה עשויה להתעורר שאלה קשה באמת: האם איזנקוט ובנט צריכים לשקול ממשלה רחבה שתוציא ממנה את בן גביר וסמוטריץ׳ ותאפשר פריצת דרך אזורית. ייתכן שנתניהו, אם ישוחרר מתלותו בשותפיו הקיצוניים, יסכים למהלכים שדחה במשך שנים. ייתכן אף ניסיון לקדם חנינה נשיאותית במשפטו, אם כי מהלך כזה, בטרם הרשעה, יעורר קשיים משפטיים וחוקתיים חריגים.

אינני פוסל שנתניהו, שיודע שהוא הולך אולי לכלא ובוודאות לדראון עולם, יהפוך את עורו וילך על עסקת חבילה כזו בגדול. הוא יביא איתו את רוב הליכוד, שם פושה הציניות, הריקנות ותאוות השלטון. גם הציבור הישראלי יסכים.

גם אז מדובר באפשרות רחוקה, ובמחיר פוליטי ומוסרי כבד. איזנקוט ובנט יצטרכו לשאול אם הסכם שלום ממשי מצדיק את המשך כהונתו של מנהיג שהם התחייבו להחליף, ושהיה עד כה הרסני בצורה מזעזעת לישראל. בלי התחייבויות סעודיות ופלסטיניות מוצקות, התשובה חייבת להיות שלילית וחד־משמעית.

טראמפ אינו רשאי להחליף את רצון הבוחר הישראלי בהעדפותיו האישיות. רק עסקת שלום אזורית ממשית, המונחת כבר על השולחן ומגובה בהתחייבויות של כל הצדדים, יכולה להצדיק אפילו בחינה ראשונית של חלופה אחרת. בכל מצב אחר — יש לדחות את הלחץ מוושינגטון לחלוטין.