להחליף את נתניהו זה לא מספיק, ישראל זקוקה ליעד מדיני | גרשון בסקין

הולך ומתברר שמנהיגי מפלגות המרכז והשמאל־מרכז בישראל אינם מתכוונים לעסוק ברצינות בסוגיה הפלסטינית או בעתיד יחסיה של ישראל עם מדינות האזור לפני הבחירות. נראה שהם הגיעו למסקנה שהעיסוק בשאלות האלה יעלה להם בקולות יותר משהוא יוסיף להם. ייתכן שהם צודקים. אבל מה שאפשר להבין כשיקול אלקטורלי עלול להיות הרה אסון אם יהפוך למדיניות ממשלתית.

אם המפלגות המבקשות להחליף את נתניהו יצליחו להקים את הממשלה הבאה, תמתין להן שורה ארוכה של משימות דחופות. יהיה עליהן להקים ועדת חקירה ממלכתית עצמאית לבדיקת מחדלי 7 באוקטובר, להתחיל לבטל את החקיקה המזיקה ולשנות את המדיניות ההרסנית של הממשלה היוצאת, להשיב למוסדות הדמוקרטיים את עצמאותם ואת סמכויותיהם ולהתחיל לאחות את הקרעים העמוקים בחברה הישראלית.

אבל יהיה עליהן לעשות גם את מה שממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו ממנו במשך שנים רבות מדי: להגדיר בבירור לאן ישראל מבקשת להגיע מבחינה מדינית.

היעד הזה חייב לכלול אסטרטגיה אמינה לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולכינון סדר אזורי חדש, שבו ישראל משתלבת באופן מלא במזרח התיכון, חיה בשלום עם שכנותיה ואינה נידונה להמשיך ולהילחם בפלסטינים במלחמות שאין להן סוף.

הלקח המרכזי של 7 באוקטובר חייב להיות ברור: ניהול הסכסוך איננו אסטרטגיה. שימור הסטטוס קוו איננו אסטרטגיה. עליונות צבאית, חיונית ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף חזון מדיני. ישראל יכולה להביס צבאות, להשמיד תשתיות צבאיות ולחסל מנהיגי טרור, אבל שום דבר מכל אלה אינו נותן מענה לשאלה היסודית: איזו מציאות מדינית תתקיים בין נהר הירדן לים התיכון?

במשך עשרות שנים נמנעו ממשלות ישראל מלהשיב על השאלה הזאת. התוצאה לא הייתה ביטחון רב יותר, אלא סבבים חוזרים ונשנים של אלימות, בידוד בינלאומי הולך וגובר והנצחת סכסוך שממשיך לאיים על עתידה של ישראל.

הזדמנות אזורית שאסור להחמיץ

החלופה איננה בגדר תעלומה, והיא גם איננה בלתי אפשרית. בספרי החדש, שעתיד לראות אור בקרוב, The Deal That Could Change the Middle East  (העסקה שיכולה לשנות את המזרח התיכון), אני מתאר את קווי המתאר של הסכם אזורי כולל, שעשוי לשנות מן היסוד את עתידה של ישראל.

הסכם כזה יחייב הנהגה אמריקאית ומעורבות פעילה של סעודיה, איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ושותפות אזוריות נוספות. הוא ישלב נורמליזציה והשתלבות אזורית עם ערבויות ביטחוניות משמעותיות, שיתוף פעולה כלכלי, שיקום רצועת עזה ותהליך מדיני אמין ובלתי הפיך שיוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל.

נורמליזציה בין סעודיה לישראל תהיה מרכיב מרכזי בשינוי הזה, אבל אי אפשר לנתק אותה מהסוגייה הפלסטינית. הרעיון שישראל תוכל להשתלב באופן מלא באזור, ובה בעת להמשיך לשלול מהפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית ללא הגבלת זמן, התנגש שוב ושוב במציאות המדינית.

הסכם אזורי יוכל להעניק לישראל יתרונות עצומים: הרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני, הזדמנויות כלכליות חדשות, העמקת הקשרים האסטרטגיים ומקום במזרח תיכון שבו היחסים בין המדינות מבוססים יותר ויותר על אינטרסים משותפים ולא על עוינות מתמדת.

הוא גם יעניק לפלסטינים דבר שנשלל מהם במשך דורות: דרך אמינה לחירות, לעצמאות, לכבוד וליכולת לקבוע בעצמם את עתידם.

לא יהיה זה ויתור ישראלי הנובע מנדיבות לב, אלא החלטה אסטרטגית המבוססת על האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח של ישראל.

ארצות הברית ושותפותיה האזוריות יצטרכו להניח על השולחן עסקה כוללת, שתבהיר הן את היתרונות שבהגעה להסכם והן את המחירים הכרוכים בדחייתו. ישראל והפלסטינים יידרשו לקבל החלטות קשות. אין לצפות מאף אחד מהצדדים להסכים להסדר הפוגע בביטחונו הבסיסי או בזכויותיו הלאומיות.

השותף הפלסטיני החסר

אלא שקיים מכשול מהותי שאי אפשר להתעלם ממנו. התקדמות אמיתית לקראת סיום הסכסוך תחייב הנהגה פלסטינית חדשה, שתיהנה מלגיטימיות דמוקרטית ומאמון הציבור, ויהיו לה הרצון והיכולת לקבל החלטות היסטוריות.

את ההנהגה הזאת לא ישראל, לא וושינגטון ולא מדינות ערב רשאיות למנות. העם הפלסטיני הוא שצריך לבחור בה.

משום כך, החלטתו האחרונה של הנשיא מחמוד עבאס לדחות את הבחירות הפלסטיניות מדאיגה מאוד. במשך כשני עשורים נמנעה מהפלסטינים האפשרות לקיים בחירות כלליות. דור שלם הגיע לבגרות מבלי שניתנה לו אפילו פעם אחת ההזדמנות לבחור את נציגיו.

דחיית הבחירות מנציחה מערכת פוליטית שאיבדה חלק ניכר מהלגיטימיות שלה, ושוללת מהפלסטינים את הכלי הדמוקרטי היעיל ביותר לשינוי הנהגתם ודרכם המדינית.

הממשלה הישראלית הבאה צריכה להכריז באופן חד־משמעי על תמיכתה בקיום בחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית מוקדם ככל האפשר, בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה.

עליה גם להבהיר שישראל לא תכשיל את הבחירות האלה. ירושלים, העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בין הירדן לים, אינה יכולה להמשיך לשמש תירוץ קבוע למניעת הצבעתם של פלסטינים. אפשר וחובה למצוא הסדרים מעשיים שיאפשרו את השתתפותם בבחירות.

יש שאלות כבדות משקל שהבוחרים הפלסטינים עצמם חייבים להשיב עליהן. האם הם רוצים הנהגה שתפעל לסיום הסכסוך באמצעות משא ומתן ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שתחיה לצד ישראל בשלום ובביטחון? או שמא יתמכו בתנועות פוליטיות המחויבות להמשך העימות המזוין?

אי אפשר להשיב על השאלות האלה באמצעות סקרי דעת קהל בלבד, באמצעות הערכות של המודיעין הישראלי או באמצעות הצהרות של מנהיגים פלסטינים שלא עמדו לבחירת הציבור זה עשרים שנה. התשובה חייבת להגיע מתוך תהליך דמוקרטי אמיתי, שבו קיימות חלופות פוליטיות משמעותיות והבוחרים חופשיים לבחור ביניהן.

בחירות דמוקרטיות לא יבטיחו בהכרח את עלייתם של מנהיגים המחויבים לשלום. גם אין להתנות את זכויותיהם של הפלסטינים בבחירת מועמדים המקובלים על ישראל. אבל בחירות יכולות להעניק להנהגה פלסטינית חדשה את הלגיטימיות הדרושה כדי לנהל משא ומתן, לקבל החלטות קשות, להגיע לפשרות וליישם הסכמים בשם העם הפלסטיני.

אם הפלסטינים יבחרו במנהיגים המחויבים להשגת שלום באמצעות משא ומתן, הם חייבים למצוא מולם ממשלה ישראלית המחויבת באותה מידה להפוך את השלום הזה למציאות.

מעזה להסכם אזורי

המבחן המעשי הראשון של האסטרטגיה שתאמץ הממשלה הבאה יהיה ברצועת עזה.

אסור שהיעדרו המתמשך של שלטון אזרחי פלסטיני יעיל ולגיטימי יהפוך למציאות קבועה. ממשל פלסטיני של אנשי מקצוע, שייתמך בכוח משטרה פלסטיני מקצועי ובכוח ייצוב בינלאומי, צריך להיות חלק מהסדר מעבר שיאפשר את שיקום הרצועה, את נסיגת כוחות צה"ל ואת סיום השליטה החמושה של חמאס.

פירוז, מניעת הקצנה, שיקום, ערבויות ביטחוניות והשבת הסמכות האזרחית לידי הפלסטינים חייבים להתבצע כמחויבויות הקשורות זו בזו, ולא להפוך לתירוצים להמשך הקיפאון ללא הגבלת זמן.

אותו עיקרון חל גם על הגדה המערבית, שבה הרחבת ההתנחלויות והאלימות מערערות את האפשרות להגיע בעתיד להסדר מדיני באמצעות משא ומתן.

הממשלה הבאה צריכה לפתוח מיד בהתייעצויות עם וושינגטון ועם מנהיגי האזור, להקים צוות מדיני בעל מנדט ברור ולפרסם את עקרונות האסטרטגיה שהיא מציעה.

עליה גם להיות מוכנה לומר לציבור הישראלי ביושר אילו הכרעות קשות יידרשו במסגרת הסכם כזה.

לציבור הישראלי מגיעה הכנות הזאת.

שינוי ממשלה חייב להיות שינוי כיוון

ביום שאחרי הבחירות, ממשלה שתבקש להוביל את ישראל לכיוון חדש לא תוכל להסתפק בסיסמה של החלפת נתניהו. היא תצטרך להשיב על שאלה חשובה הרבה יותר: במה בדיוק היא מתכוונת להחליף את ממשלתו?

ישראל אינה זקוקה לעוד ממשלה שתנהל את הסכסוך עד לפיצוץ הבא. היא זקוקה לממשלה שיהיה לה האומץ להגדיר לאן המדינה הולכת וכיצד היא מתכוונת להגיע לשם.

העיקרון פשוט: לישראל לא יהיה ביטחון עד שלפלסטינים תהיה חירות, ולפלסטינים לא תהיה חירות עד שלישראל יהיה ביטחון.

החלפת נתניהו עשויה לשנות את ממשלת ישראל. סיום הסכסוך ובניית סדר אזורי חדש ישנו את עתידה של ישראל.