תמיכת טראמפ בנתניהו: יציבות אזורית מתחילה בבלימת מחוללי הכאוס | אל"מ מיל' אמיר נוי

ב־18 באוקטובר 2026 העניק נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ תמיכה פומבית וחד-משמעית בבנימין נתניהו לקראת הבחירות בישראל. הוא הגדיר אותו ראש ממשלה לוחם ושותף לשלום במאבק נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן. טראמפ אף הזהיר כי אם ישראל תבחר במנהיג אחר, ארצות הברית עלולה להידרש להתמודד עם האיום האיראני לבדה. הדברים נאמרו בעיצומו של עימות אזורי, ולכן משמעותם חורגת מתמיכה במועמד בבחירות.

מאחורי ההצהרה עומדת שאלה אסטרטגית: איזה מזרח תיכון רוצים וושינגטון וירושלים לעצב? התשובה קשורה לא רק לביטחון ישראל, אלא גם לעתיד הכלכלה האזורית.

יציבות אינה נוצרת מעצמה. צריך להתמודד עם הכוחות הפועלים לערער אותה. כאן נפגשות תפיסותיהם של טראמפ ונתניהו: לא די לחתום על הסכמים ולדבר על שלום. צריך לצמצם את יכולתם של גורמים עוינים לסכל אותו, ולאפשר פיתוח של מסדרונות כלכליים ותשתיות מסחר אסטרטגיות שיעצימו את כלכלת האזור ורווחת תושביהם.

איראן וקטאר: שני מוקדים שונים של ערעור היציבות

איראן היא האיום הצבאי המרכזי על ישראל ואחד המכשולים העיקריים ליצירת סדר אזורי יציב. במשך שנים בנתה טהראן רשת של ארגונים חמושים ושלוחות אזוריות לאיים ולפגוע בישראל, לאיים על נתיבי שיט ולערער מהלכים של נורמליזציה ושיתוף פעולה.

המשמעות הכלכלית ברורה: כל עוד מדינות האזור נאלצות להקצות משאבים עצומים להתמודדות עם איומים צבאיים, וכל עוד נתיבי מסחר ותשתיות אסטרטגיות חשופים לאיום, הפוטנציאל לצמיחה נשאר מוגבל. לכן המאבק באיראן אינו רק מאבק על ביטחון ישראל. הוא חלק מהמאבק על האפשרות לכונן מזרח תיכון שבו מדינות יכולות להשקיע בעתידן במקום להתכונן למלחמה הבאה.

קטאר היא מקרה שונה, אך אין להתעלם מהשפעתה. היא אינה פועלת כמו איראן ואינה שקולה לה מבחינה צבאית. כוחה נשען על כסף, תקשורת, קשרים מדיניים והשפעה על תנועות פוליטיות. היא מארחת את הנהגת חמאס מאז 2012, מקיימת קשרים עם גורמים המזוהים עם האחים המוסלמים ומחזיקה בערוצי השפעה רחבים, ובהם רשת אל-ג'זירה.

דוחא מציגה את קשריה עם חמאס ואת אירוח הנהגתו כאמצעים המאפשרים תיווך במשא ומתן. אבל, מי שמארח הנהגת ארגון טרור, מעניק לה מרחב פעולה מדיני ומחזיק בהשפעה על ערוצי התקשורת והמשא ומתן, אינו רק צינור להעברת מסרים. הוא גם שחקן בעל אינטרסים.

המעורבות הכספית הקטארית במוסדות אקדמיים בארצות הברית מעוררת שאלות מוצדקות על השפעה זרה ועל שקיפות.  די לבחון את השילוב בין כסף, תקשורת, קשרים עם תנועות איסלאמיסטיות ותפקיד מדיני מרכזי. האם המנגנון הזה פועל גם בישראל?

הבעיה אינה עצם קיומם של קשרים דיפלומטיים או פעילות תיווך. הבעיה מתעוררת כאשר מדינה יכולה להציג את עצמה כמי שמקדמת פתרונות, ובה בעת לשמר קשרים עם גורמים שהמשך העימות משרת את האינטרסים שלהם.

אם היעד הוא מזרח תיכון יציב, צריך לבחון את איראן ואת קטאר לפי התנהלותן בפועל: האם הן מצמצמות את כוחם של גורמים אלימים, או משמרות לעצמן השפעה באמצעותם? אי אפשר לבנות סדר אזורי יציב כאשר מחוללי כאוס ממשיכים להחזיק במנופים המאפשרים להם לסכל אותו.

אוסלו מול הסכמי אברהם: שתי תפיסות של שלום

הוויכוח על הדרך לשלום אינו חדש. במשך שנים נשענה מדיניות ישראל על התפיסה שלפיה ויתורים טריטוריאליים והעברת סמכויות יובילו בהדרגה להכרה, למתינות ולהסדר מדיני. הסכמי אוסלו היו הביטוי המרכזי לתקווה הזאת. ישראל הכירה באש״ף והעבירה סמכויות לרשות הפלסטינית, מתוך ציפייה שהתהליך יוביל להסדר קבע.

אבל הסדר הקבע לא הגיע. האינתיפאדה השנייה פרצה בשנת 2000, והפער בין התקווה המדינית למציאות הביטחונית הלך והעמיק. באותה שנה נסוגה ישראל מדרום לבנון, אך חיזבאללה לא התפרק מנשקו. הוא המשיך להתעצם ולהפוך לאיום צבאי משמעותי. בשנת 2005 נסוגה ישראל מרצועת עזה ופינתה את יישוביה. ב־2007 השתלט חמאס בכוח על הרצועה, הרחיב את כוחו הצבאי, וב־7 באוקטובר 2023 יצא ממנה למתקפת הטרור הרצחנית בישראל.

אלה אירועים שונים, בעלי נסיבות שונות. אבל התוצאה המצטברת מחייבת מסקנה מדינית: שטח שנמסר אינו מבטיח שלום, ונסיגה אינה מבטיחה שהצד השני יבחר במתינות. כאשר אין הכרה הדדית, כאשר ארגונים חמושים ממשיכים לפעול וכאשר אין מנגנון אמין למניעת התעצמות צבאית, ויתור טריטוריאלי עלול לשנות את תנאי העימות במקום להביא לסיומו.

מול הניסיון הזה ניצבים הסכמי אברהם. ישראל כוננה יחסים עם איחוד האמירויות ובחריין בלי להמתין לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובלי לסגת משטח כתנאי להסכם. נפתחו אפשרויות לשיתוף פעולה בתחומי המסחר, התיירות, הטכנולוגיה, ההשקעות והביטחון. ההסכמים הוכיחו שאפשר להתקדם לנורמליזציה כאשר הצדדים מזהים אינטרסים משותפים ורואים תועלת ממשית בשימור היחסים.

זהו הבדל מהותי בין שתי תפיסות. תפיסת ״שטחים תמורת שלום״ הניחה שוויתור טריטוריאלי עשוי ליצור את התנאים להסדר. הסכמי אברהם הראו שאפשר לבנות שלום גם באמצעות אינטרסים משותפים, בלי להפוך נסיגה לתנאי מוקדם. פירוש הדבר שאין להניח שוויתור כשלעצמו ייצור שלום, ושיש לבחון כל הסכם לפי התמריצים שהוא יוצר ולפי יכולתו להחזיק מעמד.

מכאן גם התשובה לטענה שהימין הישראלי אינו שואף לשלום. הסכמי אברהם הם דוגמה מוחשית לכך שאפשר לקדם נורמליזציה היסטורית מתוך תפיסה המדגישה ביטחון, הרתעה ואינטרס הדדי. המחלוקת אינה בהכרח בין מחנה שרוצה שלום למחנה שאינו רוצה בו. היא בין דרכים שונות להגיע אליו.

שלום אינו פרס שמתקבל על עצם הנכונות לוותר. הוא הסדר ששני הצדדים צריכים לרצות לשמר. כאשר לשני הצדדים יש מה להרוויח משיתוף פעולה, וכאשר לאף אחד מהם אין ציפייה שיוכל להשיג יותר באמצעות אלימות, גדלים הסיכויים שההסכם יחזיק מעמד.

סווידא: יציבות נבחנת במעשים

האירועים בסווידא שבדרום סוריה ממחישים עיקרון נוסף: יציבות אזורית אינה נמדדת רק בהצהרות, אלא גם בנכונות לפעול כאשר מתפתח איום. ביולי 2025, בעקבות האלימות נגד הדרוזים והכנסת כוחות של השלטון הסורי לאזור, פעלה ישראל צבאית נגד מטרות הקשורות לכוחות הסוריים. נתניהו ושר הביטחון ישראל כ״ץ הציגו את הפעולה כחלק מהמחויבות להגנת הדרוזים ולמניעת התבססות של איום סמוך לגבול ישראל. מבחינת ישראל, הגנת הדרוזים אינה רק שאלה של קשרים היסטוריים וברית עם קהילה שמעבר לגבול. היא נוגעת גם למניעת התפתחותה של מציאות ביטחונית חדשה בדרום סוריה, שעלולה להשפיע על גבולה הצפוני של ישראל.

גם כאן, המטרה אינה מלחמה לשם מלחמה. המטרה היא למנוע מצב שבו אלימות נגד אוכלוסייה מקומית, התבססות של כוחות חמושים או שינוי במאזן הכוחות ייצרו איום רחב יותר. הפעלת כוח אינה מבטיחה יציבות מעצם טבעה; אבל הימנעות מפעולה מול איום ממשי אינה מבטיחה אותה גם כן. המבחן הוא האם הפעולה מונעת הסלמה עתידית ומסייעת ליצור תנאים למציאות בטוחה יותר.

ההתפתחויות בסוריה מחייבות גם בחינה של השפעה טורקית על בניית הכוחות הצבאיים הסוריים ועל תפיסות הפעולה שלהם. די בקשרים בין אנקרה לדמשק כדי לקבוע שהן חותרות יחד לערער את היציבות.  היווצרות מערכת צבאית מאורגנת בעלת יכולות מתקדמות ותפיסות פעולה עוינות לישראל, יש לה משקל אסטרטגי משמעותי.

מכאן חשיבותה של מדיניות המשלבת הרתעה, הגנה על אינטרסים חיוניים ופתיחת ערוצים להסכמות. יציבות אינה מחייבת להתעלם מאיומים; היא מחייבת למנוע מהם להפוך למלחמה רחבה.

השותפות בין טראמפ לנתניהו: ביטחון כתשתית לצמיחה

תמיכתו של טראמפ בנתניהו מקבלת משמעות רחבה יותר על רקע המהלכים האלה. טראמפ רואה בנתניהו שותף מרכזי במאבק באיראן, ונתניהו מבקש לקדם סדר אזורי שבו ישראל אינה נדרשת לבחור בין ביטחונה לבין קשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות האזור.

אין פירוש הדבר ששני המנהיגים מסכימים על כל סוגיה. שותפות אסטרטגית אינה מחייבת זהות מלאה בעמדות. היא נבחנת ביכולת לזהות אינטרסים משותפים ולפעול לקידומם. במקרה הזה, האינטרס המשותף הוא צמצום האיומים, הרחבת מעגל המדינות המקיימות יחסים עם ישראל ויצירת תנאים שבהם השקעות, מסחר וטכנולוגיה יוכלו להתפתח לאורך זמן. איראן וקטאר אינם חלק מהתהליך הזה.

הכרעת הבחירות בישראל נתונה כמובן בידי אזרחי ישראל. תמיכת נשיא אמריקני אינה תחליף לבחירה דמוקרטית, וגם אינה פוטרת את הציבור הישראלי מלבחון את מדיניות הממשלה ואת תוצאותיה. אבל הצהרת טראמפ מציבה על סדר היום שאלה החורגת מהתחרות הפוליטית: איזו תפיסה תאפשר לישראל ולשותפותיה לבנות מזרח תיכון יציב ומשגשג יותר?

התשובה אינה טמונה בוויתורים אוטומטיים, וגם לא בהפעלת כוח ללא יעד מדיני. היא טמונה ביכולת לשלב עוצמה והרתעה עם הסכמים שיש לצדדים אינטרס אמיתי לשמר; לבלום גורמים המנצלים כאוס כדי להרחיב את השפעתם; ולהפוך שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי למנוע של יציבות אזורית.

השלום אינו נחלתו של מחנה פוליטי אחד. אבל שלום בר-קיימא מחייב להכיר בכך שיציבות אינה נוצרת מעצמה: צריך לבנות אותה, להגן עליה ולמנוע ממי שמרוויחים מהכאוס לפרק אותה.