מאז קו הזינוק, כלומר מועד סגירת הרשימות אי אז לפני יותר מחודש, התמונה לא רק שלא התבהרה, אלא אפילו הסתבכה. גוש הימין של 2026 הוא גוש מפוצל ומרוסק, עם חמש מפלגות מובהקות המתנדנדות סביב אחוז החסימה ולא עוברות אותו ברוב המוחלט של הסקרים.
נתניהו וסמוטריץ' חילקו ביניהם גזרות. סמוטריץ' יוביל את הפרישה של וינטר, נתניהו את זו של לייטנר. ההצעות המפליגות של סמוטריץ' לווינטר תמורת פרישה היו מתואמות עם נתניהו. בפגישה לילית חשאית שהתקיימה במטה הליכוד, ניסה ראש הממשלה להבין מה הסיפור של לייטנר, שאותו לא הכיר לפני כן.
הפגישה ארכה שעה וחצי, ובמהלכה הבין נתניהו שזה בזבוז זמן. חוץ ממסע נקמה במפלגות החרדיות הקיימות, הדרישות שהציב לייטנר לא היו ריאליות משום היבט. עובדי מטה הליכוד התבקשו להיכנס לחדרים ולאפשר ללייטנר לצאת ללא חשש תיעוד. צילום אכן לא יצא, אבל גם לא תוצאות. נכון לעכשיו, הצמד נתניהו וסמוטריץ' נחל כישלון חרוץ. גם וינטר וגם לייטנר עודם על המגרש.
מדובר בקמפיין אגרסיבי שנועד לבצר את הבייס ולמנוע זליגה לליכוד. בן גביר יודע שהליכוד שותה אותו בסקרים, ולכן הוא מנסה ליצור דה-לגיטימציה למהלך: אם תצביעו לליכוד, תקבלו ממשלת שמאל בלי בן גביר. המסר מחלחל בשטח. פעילי עוצמה יהודית מפיצים סרטונים שבהם נאמר כי נתניהו איבד את דרכו.
אלא שנראה שיש פה ריקוד טנגו. כי גם נתניהו לא עושה מאמצי יתר להזים את הטענה. פה ושם הוא משמיע אמירות רפות על כך שבן גביר יהיה שר בכיר בממשלתו. כך לא נראה מאמץ לחבק מועמד פוליטי חיבוק חם עד ששומעים את הקנאק, דבר שנתניהו יודע לעשות מצוין. אבל כנראה שהבידול המסוים מבן גביר טוב לו. כך לפחות הוא מעריך.
הוא עשה את זה עם עופר וינטר. עוד הרבה לפני סגירת הרשימות, כשאף אחד לא דיבר איתו, כשכולם ראו בווינטר איום, סמוטריץ' הציע לו להיות יו"ר הרשימה לכנסת. לא מקום 5, לא מקום 10. את הראשות. הציע לו שותפות אמיתית, מתוך הבנה שווינטר מבטא קול חשוב, ציוני, לוחמני, דתי-לאומי, שהימין זקוק לו. וינטר סירב, אך ההצעה נותרה על השולחן כהוכחה לרצינות.
והוא עשה את זה השבוע שוב. גם כשהסקרים אכזריים, גם כשהוא יודע שנתניהו יפעל לשתות אותו ביום הבחירות, בכל זאת הציע לווינטר הצעה על חשבונו: ויתור על תפקיד שר בכיר ממכסת הציונות הדתית עבור עמך ישראל.
ילד רע
גם כשנכנס לממשלה בזמן הקורונה, לא חדל מלתקוף. בישיבה בממשלה הפריטטית לא חדל לתדרך נגדה, לתקוף את העומד בראשה, בעודו חבר בממשלתו. שולח את חבריו להשתלח בשרי הליכוד ופועל באמצעות שריו לתקוע מקלות בגלגליה מיומה הראשון. הוא עשה זאת שוב כשנכנס פעם נוספת לממשלה, הפעם לקבינט המלחמה אחרי 7 באוקטובר. שוב הדלפות, תדרוכים, מתקפות על ראש הממשלה.
לאורך כל התקופה נותר כנוע לחלוטין, בצורה כמעט מביכה, למפגיני קפלן נגד הממשלה. כל ציוץ של מנהיגי המחאה, כל הפגנה, כל חסימת כביש, זכו ליישור קו מיידי מצד גנץ וחבריו.
הרגע המביש ביותר, שייזכר לדיראון עולם בהתנהלותו הנפסדת, הוא הרגע שבו עלה גנץ על מטוס מוושינגטון בבהילות, באמצע ביקור מדיני חשוב, כדי להצביע נגד חסינות נתניהו. אותו אדם עזב את וושינגטון, פספס את הטקס הרשמי של חתימת הסכמי אברהם – האירוע המדיני החשוב ביותר של ישראל זה 30 שנה – רק כדי לבצע סיבוב פוליטי קטן ועלוב. עם הנחיתה התברר שלא תתקיים כלל הצבעה. ההיסטוריה פוספסה בשביל כלום. תמונת מראה לפוליטיקאי קטן.
מדובר בדפוס קבוע. פוליטיקאי קטן, קטנוני, נקמן, שאינו מסוגל לראות מטר מעבר לאגו האישי. קמפיין האחדות המזויף בחודשים האחרונים, עם סיסמאות על "יחד ננצח", אינו יכול לכסות על שבע שנים של זוהמה פוליטית ושיח מפלג ובזוי. לא ניתן לכסות על תרבות החרמות בסרטון אחד של יחד. הציבור זוכר.
גנץ נכשל בכל תפקיד. כרמטכ"ל היה בינוני ומהוסס. כשר ביטחון היה חלש ונסחט. כפוליטיקאי היה אסון שהביא את תרבות החרמות והפילוג לישראל. הפרישה היא בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית וליכולת לאחות את הקרעים.
תמנו שטה היא סיפור אחר לגמרי. היא שמרה על ערכיה לאורך כל הדרך. לא נגררה לשנאות. לא נגררה לביקורת שווא על המחנה השני. הייתה מהבודדות בכחול לבן שלא צרחה "ביביסטים" על כל מי שחושב אחרת. לא השתתפה בחגיגת השנאה. נשארה ממלכתית, שקטה, עניינית.
אבל המנדט של תמנו שטה מגיע ממקום אחר, עם דעות אחרות, ונחיתתם בכחול לבן לא קשורה בשום דרך לגנץ או לאדם אחר מחבורתו. הם עם תמנו שטה. כעת, כשהיא כבר לא מועמדת, כנראה ילכו לבסיס האם הטבעי בימין.
צביעות לשמה
מנדלבליט עומד על דוכן העדים ומודה, מילה אחר מילה, במה שכל בר-דעת ידע: אין כלום. תיק 4000 קורס לחלוטין, תיק 2000 קורס, תיק 1000 הוא בדיחה עצובה על סיגרים. כל האישומים החמורים התאדו.
אלא שהחמור יותר – וזה מה שאינו מסוקר פתאום בשום מקום, בשום מהדורה, בשום עיתון – הוא מה שנחשף על עבריינות של המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש דאז. מדובר בזיהום חמור של החקירה. בלחצים פסולים על עדי המדינה. בתרגילים לא חוקיים. בהדלפות מגמתיות ומכוונות. בפרוטוקולים שנעלמו מהתיק.
אגב, תיק 4000, שהוא תיק השוחד היחידי, כבר לא קיים מזמן. גם הנשמה מלאכותית לא תעזור לו. הוא מת כשהשופטים הבהירו, פעמיים, שאין שוחד.
אין ספק שזו תהיה בקשה מהמוצדקות שהיו במשפט הפלילי בארץ מאז ומעולם. לא משום שנתניהו נמצא מעל החוק, אלא משום שגם המשטרה והפרקליטות אינן מעל החוק. והשבוע הזה הוכיח שוב: המערכת שרדפה את נתניהו היא שצריכה לעמוד לדין.
וכמה עלובה יוזמת האופוזיציה להעביר עם הסיעות הערביות, במקרה של רוב פרלמנטרי אחרי הבחירות, את "חוק הנאשם", שיאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום.
גם אם מתעלמים מהפחדנות ומהעליבות הכללית של המהלך, שמנסה לעקוף ניצחון פשוט בבחירות, על אילו אישומים הם מנסים לעשות זאת? על אלה שקרסו בזה אחר זה בבית המשפט? על ההבל הזה למנוע מאדם להתמודד בבחירות? והם אלה שמנפנפים במגילת העצמאות ובערכי הדמוקרטיה. לא יכולה להיות צביעות גדולה מזאת.
התרעות פיקוד העורף