שאלה אחת ריחפה תמיד באולם ההרצאות, ומאז אני עוסק בה שוב ושוב: האם ההיסטוריה, אחרי שמכירים אותה ולומדים אותה, חוזרת בכלל? ואם כן, באיזה אופןֿ? האם בדיוק באותו אופן או בווריאציות שונות? לשאלה הזאת חזרתי בשנים שלאחר 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה.
ההשוואה בין 7 באוקטובר 23' ל-6 באוקטובר 73' היא טבעית, מובנת ומכאיבה מאוד, מכל היבט שהוא. דשנו מספיק בשאלה איך ישראל ספגה בתוך 50 שנה הפתעה אסטרטגית גדולה כל כך, ואיך במהלך השנים האלה התאדו כל סימני האזהרה והספקנות שכל כך חשובים לקברניטים, והאויב הצליח להפתיע אותנו ובגדול 50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
אבל אין זה הדמיון היחיד, ולכך אני רוצה להידרש. בזירה הפוליטית התקיימו בסוף שנת 73' הבחירות לכנסת השמינית, ולמרבה ההפתעה מפלגת השלטון - המערך - זכתה ל-51 מנדטים, והליכוד זכתה ל-39. זה היה הישג נדיר ואדיר, הפתעה בפני עצמה, אבל יותר מכך, שום דבר לא קישר בין המפולת הראשונית במלחמת יום הכיפורים (ואחריה בא ניצחון גדול) לבין התפקוד של הדרגים המדיני והביטחוני הבכירים ויחד איתם גם הדרג הצבאי.
ועדיין – זקוקים לשותפות
המהפך המשמעותי הזה, שנטל את השלטון לראשונה מהמחנה שליווה את המדינה שבדרך ואחר כך את 30 שנותיה הראשונות, הוא קו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית. הוא שינה לחלוטין את דרכה של המדינה. פניה של ישראל כפי שהם נראים היום, נובעים מאותו שינוי שהתחולל בליל 17 במאי 1977.
מה גרם למהפך, והאם אפשר שיהיה מהפך חדש? זו השאלה שנשאלת עכשיו, או במילים שפתחתי בהן: האם ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה? האם שוב יכול השלטון לעבור לידיים אחרות?
יש נקודות דמיון מסקרנות בין ארבע השנים של 73'-77' לבין שלוש השנים של 23'-26'. המחאה החברתית של אז חזרה עכשיו, ואפילו בעוצמה גדולה יותר; שחיתות שלטונית שרווחה אז הכפילה ושילשה את עצמה בשנים האלה במדינת ישראל; והגורם השלישי הוא הופעתה של מפלגה חדשה ושל מנהיג חדש, שלא נצרבו באש של מלחמת יום הכיפורים או של חרבות ברזל ויכולים להבטיח התחלה חדשה.
שלטון אחד מתמשך
כאמור, הדמיון בין שתי התקופות הללו הוא מסחרר, ומזמין את המסקנה שהדברים יחזרו על עצמם. אינני בטוח. ראשית, מפני שבכלל לא ברור אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה; שנית, לא ברור איך תחזור ההיסטוריה במקרה הזה שלפנינו.
אבל לטובת הקוראים שלנו, כדאי שנזכיר כי אחרי 77' פרצה ישראל קדימה, והצליחה להשיג הסכמי שלום עם שתי מדינות ערביות, מצרים וירדן, הסכמים שמחזיקים מעמד עד עצם היום הזה. הכלכלה הישראלית צמחה והתפתחה, וההייטק הישראלי החל לקנות שם ברחבי העולם. ישראל גם גדלה באוכלוסייה שלה, לא רק בגידול פנימי אלא גם הודות לפתיחת שערי העלייה מברית המועצות, שהביאה לארץ למעלה ממיליון עולים מרוסיה ומהמדינות הסמוכות לה.
מה רציתי לומר? שאין חשש, ואין פחד, ואין דאגה מחילופי שלטון. להפך: דווקא הזדמנות חדשה, אנשים חדשים ומדיניות חדשה מביאים עימם עידן חדש למדינת ישראל. עכשיו נותר רק לראות אם ההיסטוריה אכן תחזור על עצמה, או שהשאלה הזאת תישאר באוויר ונמתין לבחירות לכנסת ה-27. יאללה, בואו להצביע.
התרעות פיקוד העורף