התבוננות מקרוב מראה כי אין מדובר בהתקוממות מתוכננת או מתואמת, אלא בתהליך של "הדבקה" חברתית ופוליטית סביב נקודות תורפה משותפות לרבות ממדינות אירופה. במציאות זו, הרשתות החברתיות מקצרות מרחקים, מלהיטות יצרים ומשמשות מנוע מרכזי להשראה, תיעוד, גיוס המוני והסלמה.
הטריגר הראשוני היה משבר מערכת ההשכלה הגבוהה: מחסור חמור במורים ובציוד, מתקנים מוזנחים ומערכת קבלה לאוניברסיטאות שאינה שקופה. אך מהירות ההתפרצות ועוצמתה נשענות על שלושה גורמים מבניים עמוקים יותר. ראשית, יוקר המחיה והזינוק במחירי האנרגיה - נפט, גז ודלק - שנוצרו על רקע המלחמה באוקראינה, התמשכות משבר הורמוז והעימות במפרץ הפרסי. אלה הצטרפו לאינפלציה גואה המכרסמת בשכר, בחיסכון ובפנסיות.
שנית, משבר הדיור הולך ומחריף. במדריד זינקו מחירי הדירות בעשרות אחוזים, ובפורטוגל הם הוכפלו מאז 2017. הנושא הפך למנוע מחאה מרכזי גם בערים אירופיות נוספות, במיוחד בקרב דור צעיר המתקשה להשיג דיור, יציבות תעסוקתית ואופק כלכלי.
שלישית, מגבלות תקציביות כבדות מצמצמות את מרחב התמרון של הממשלות. צרפת - הכלכלה השנייה בגודלה בגוש היורו, עם תמ"ג של כ-3.37 טריליון דולר ב-2025 - מתקשה להיענות לדרישות להגדלת ההוצאות החברתיות בעודה חותרת לצמצם את הגירעון התקציבי הצפוי להגיע השנה ל-5.4% מהתוצר (לעומת יעד האיחוד האירופי של 3%). החוב הציבורי, שטיפס ל-119% מהתוצר, עומד על כ-3.6 טריליון יורו (לעומת 98.8% בסוף 2017, השנה שבה נכנס עמנואל מקרון לתפקידו).
משבר חוב נוסף?
מתן פיצויים נרחבים עשוי להרגיע את הציבור בטווח הקצר אך להחריף את האיזון הפיסקלי, בעוד סירוב להיענות לדרישות עשוי לגרום להימשכות המחאות ולהעמקת האלימות. גם הידוק האכיפה, הרחבת סמכויות המשטרה, הגבלת הפגנות ופיקוח דיגיטלי עשויים להיות יעילים בטווח הקצר אך מסוכנים לשיח הדמוקרטי.
הסיכון המערכתי הוא ששביתות כלליות, משברים קואליציוניים וקיפאון פרלמנטרי יפגעו בלכידות האיחוד האירופי וביכולתו לקבל החלטות קולקטיביות. הדבר חמור במיוחד לקראת הבחירות הצפויות בצרפת באפריל 2027, וכן לקראת מערכות הבחירות באיחוד האירופי, באיטליה ובספרד.
לא בכדי פרסמו ממשלות אירופיות אזהרות נסיעה לצרפת והמליצו לאזרחיהן להימנע מהתקהלויות. עבור מדינה שתיירות היא אחד מענפיה המרכזיים - ובמיוחד בעונת חג המולד, הירידים הבינלאומיים, ואירועי התרבות והספורט הגדולים, ובהם אולימפיאדת החורף - מדובר במכה כלכלית ותדמיתית משמעותית.
הסיכון המיידי אינו "מהפכה", ואף לא רק ניצחון של מפלגה פופוליסטית זו או אחרת. הסיכון הוא שינוי עמוק במרכז הכובד של הפוליטיקה האירופית: התפשטות המחאות והכאוס עלולה לדחוף מפלגות מרכז ושמאל לאמץ קו קשוח יותר בנושאי הגירה, זהות לאומית והגנה על גבולות, במקביל להתחזקותן של מפלגות ימין קיצוני, שכבר רשמו הישגים בגרמניה וצפויות להתחזק במדינות נוספות.
באופן פרדוקסלי, המחאות עלולות להפוך לגורם מייצב בטווח הקצר, כשהן מאלצות ממשלות להיענות כלכלית לדרישות הציבור. אך מענה זה מגדיל את הגירעון, מעמיק את שחיקת האמון בממסד, מחליש את המשילות ומעניק לגיטימציה לארגונים קיצוניים העלולים לנצל את הכאוס לטובתם. דוגמה לכך היא השתתפותם של פעילים פרו-פלסטינים בהפגנות ברחבי צרפת, תוך הנפת דגלי פלסטין וקריאות נגד העימותים במזרח התיכון.
בין ההבטחות למציאות
בעוד ממשלות אירופה מנסות להגדיל השקעות בביטחון, באנרגיה, בתשתיות ובבינה מלאכותית, מסיט הלחץ החברתי הגובר משאבים ותקציביים לסובסידיות, לצריכה ולרווחה. אם מגמה זו תימשך, היא עלולה להאט את מאמצי ההתחמשות האירופיים, להחליש את התמיכה באוקראינה ולהגביר את התלות בארצות הברית - דווקא בתקופה שבה היבשת מבקשת לצמצם תלות זו באמצעות תפיסת "האוטונומיה האסטרטגית", שאותה מוביל מקרון מאז 2017.
בראייה גיאו-אסטרטגית, המהומות הן רק הסימפטום למשבר לגיטימציה עמוק הרבה יותר: הפער בין ההבטחות של המודל האירופי - רווחה, ביטחון, שגשוג ויציבות - לבין המציאות הכאוטית של זעזועים גיאופוליטיים, אינפלציה דוהרת, יוקר מחיה והידרדרות באיכות השירותים הציבוריים.
הסיכון אינו רק האלימות ברחובות, אלא גם שחיקת הלגיטימציה של המערכת הפוליטית והכלכלית בדיוק כשהיבשת נדרשת להתחמש, להתייעל ולהתמודד עם מרחב איומים חיצוני הולך וגדל. מציאות זו עלולה ליצור מלכוד מערכתי מסוכן: לחץ פנים-אירופי קשה, מצד אחד, ואיומיים ביטחוניים חיצוניים, מצד שני. בתוך כך, הסוגיה הפלסטינית עלולה להתחזק כמוקד הזדהות וכעס, והזעם הציבורי עלול להיות מופנה, ביתר שאת, כלפי ישראל.
עבור ישראל, מציאות זו עלולה להאיץ את ההידרדרות ביחסים עם האיחוד האירופי וליצור קרקע פורייה להסלמת האנטישמיות, לחרמות ולפעולות אנטי-ישראליות נגד מוסדות חינוך, שגרירויות וקהילות יהודיות (כדוגמת הפגיעה בבית הכנסת בצרפת). המשבר עלול גם להגביל את היצוא הישראלי לאירופה, לפגוע בשרשראות האספקה של מוצרי צריכה ומזון, ולהקטין, לפחות זמנית, את הנכונות להשקעות בישראל - כולל בתחומי ההייטק והתשתיות.
היקף הסחר בין ישראל לאיחוד האירופי עמד על כ-43.3 מיליארד יורו ב-2025, ולכן כל שיבוש מתמשך ביציבות הכלכלית האירופית מהווה סיכון מסחרי ממשי. עם זאת, בטווח הבינוני והארוך עשוי משבר האמון האירופי דווקא להגביר את הביקוש לפתרונות, למערכות ולטכנולוגיות ישראליות בתחומי הביטחון, הסייבר, הבינה המלאכותית לניהול משברים ואבטחת תשתיות קריטיות. לכן בראייה קדימה, ישראל יכולה וצריכה למצב את עצמה לא רק כשותפה מסחרית אלא גם כספקית של יכולות חיוניות לחוסן לאומי, להמשכיות תפעולית ולהגנה על תשתיות חיוניות.
התרעות פיקוד העורף