הנה זה בא, יום הבוחר. היום שאמור להיות חגיגה של דמוקרטיה, יום שבו העם אומר את דברו וקובע מי ינהיג אותו. כדאי לעצור לרגע ולהיזכר שהזכות להצביע אינה מובנת מאליה. דורות של נשים וגברים נאבקו למענה, כדי שהכוח יהיה בידי האזרחים, כדי שהעם יבחר את מנהיגיו ולא להפך. כדי שמי שיושבים בצמרת לא יעשו זאת להנאתם, אלא יראו בתפקידם שליחות: לשרת את הציבור, להקשיב לקולו ולפעול למענו.
פעם, המילים האלה נשמעו כמו הבטחה גדולה. היום הן נשמעות לעיתים כמו אוסף של סיסמאות ריקות, שריד מקמפיין של עולם אחר. כי המציאות שלנו השתנתה, והשתנתה מן היסוד.
היום אנחנו נאבקים על הזכות לחיים, לביטחון ולחופש. אנחנו מגיעים אל המערכה לא תמיד מתוך תקווה למה שאנחנו רוצים להשיג, אלא מתוך פחד ממה שאנחנו עלולים לאבד. לא בעד, אלא נגד. לא מתוך חזון משותף, אלא מתוך תחושה של קרב הישרדות: להיות או לחדול.
ובתוך כל אלה, הכול נעשה מבולבל. מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר, מי איתנו ומי נגדנו. המציאות מורכבת, אבל השיח הציבורי מצמצם אותה למאבק של מחנות, להאשמות הדדיות ולניסיון בלתי פוסק להחליש את האחר. במקום דיון על עתיד המדינה, אנחנו מקבלים בליל של צעקות, השמצות ואמירות אלימות, רעש מחריש אוזניים שמותיר מעט מאוד מקום להקשבה, למחשבה ולתקווה.
אני זוכרת בחירות אחרות. בכל פעם שהלכנו להצביע, לבשנו בגדי חג ולקחנו איתנו את הילדים. רצינו להעניק להם שיעור באזרחות, אבל גם שיעור באמונה: הנה, הסברנו, כל אחד מאיתנו יכול להיכנס לקלפי, לבחור במו ידיו ולהשפיע על עתיד המדינה. איזה רעיון נפלא, איזו זכות גדולה, איזו אחריות.
היום, משום מה, החגיגיות הזאת כמעט נעלמה. היא נבלעה בביצת רפש טובענית של השמצות, חשדנות ופילוג. ובכל זאת, אולי דווקא עכשיו חשוב שנזכיר לעצמנו מה מונח בידינו. הקלפי היא עדיין המקום שבו לכל אזרח ואזרחית יש קול, ושבו האחריות לעתיד אינה שייכת רק למי שמבקשים להיבחר.
וכאן חוזרת ועולה המילה הגדולה הזאת: אחריות.
מי באמת עומד מאחורי המילים הגדולות? מי מוכן לשאת באחריות למעשיו, להחלטותיו ולתוצאותיהן? מי רואה בתפקיד ציבורי התחייבות כלפי האזרחים ולא זכות אישית?
בתקופה האחרונה רבים מאיתנו מרגישים מופקרים. הביטחון התערער, האמון נשחק, ולא פעם נדמה שאין מי שאוחז בהגה. אנחנו מרגישים מופקרים באוויר וביבשה, בלי תחושת ביטחון ובלי הנהגה שמעניקה לנו את הידיעה שיש מי ששומר עלינו ונושא באחריות לגורלנו. מדינה אינה יכולה להתנהל לאורך זמן בלי אחריות, בלי אמון ובלי הנהגה שמבינה כי הכוח שניתן לה הוא פיקדון בידי הציבור.
מנהיגות נמדדת לא רק בנאומים ובהבטחות, אלא ביכולת להגן על האזרחים, להודות בטעויות, לתקן ולחבר מחדש את מה שנקרע. היא נמדדת ביכולת להחזיר את האמון, להציע כיוון ולתת לציבור סיבה להאמין שמחר יכול להיות טוב יותר.
ולכן, אם יש מילה אחת שעלינו לקחת איתנו אל הקלפי, היא אחריות. לא רק האחריות שאנחנו דורשים מהנבחרים שלנו, אלא גם האחריות שלנו, האזרחים. לקום מהספה, להתגבר על האכזבה, על העייפות ועל תחושת חוסר האונים, וללכת להצביע.
לבחור מי ינהיג אותנו, מי יישא באחריות, מי יוכל להוביל אותנו קדימה, ומי יתחיל במלאכת הריפוי והתיקון הגדול שאנחנו כל כך זקוקים לו.
אסור לנו לוותר על הזכות להשפיע, ואסור לנו להפקיר את העתיד בידי אחרים. אין תירוץ טוב מספיק להישאר בבית כשהעתיד של כולנו מונח על הכף.
אולי הפעם לא נלבש בגדי חג. אולי נגיע לקלפי בלב כבד, עם פחות אופטימיות ועם הרבה יותר שאלות. אבל גם בלי חגיגה בלב, נגיע עם אחריות גדולה.
כי הדמוקרטיה היא לא רק הזכות לבחור. היא גם החובה להאמין שלבחירה שלנו יש משמעות.
בואו להצביע. בואו להשפיע. בהצלחה לכולנו.
התרעות פיקוד העורף