אלא שהתשובה הזאת לא סיפקה עדר שמחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם". הסערה הזו היא עוד חוליה בשרשרת של זיהום רעיל שמשתלט בשנים האחרונות על השיח הציבורי בישראל: הנטייה להכתיב גבולות למחשבה, לקטלג ולשפוט אמנים ויוצרים לפי השתייכותם הפוליטית או עמדה שהעזו להביע. בעולם המצומצם של מטיפי המוסר אין עוד מקום למורכבות, לעולמו הפנימי של הפרט או לייחודו של מעשה האמנות. והפעם, הסחף הזה מגיע לאחד הקולות העמוקים והאהובים ביותר במוזיקה הישראלית.
רביץ היא בראש ובראשונה אדם פרטי במדינה דמוקרטית. עומדת לה הזכות המלאה לתמוך בכל עמדה, תנועה או רעיון שנכונים בעיניה, בין שבאמצעות לייק באינסטגרם ובין שבאמירה פומבית. זוהי ליבת החירות האזרחית של כל אחד מאיתנו. הניסיון לכפוף יוצרת מוזיקלית לתפיסת עולמם של אחרים ולהעמידה במבחני נאמנות פוליטיים פסול מיסודו.
הגישה הזו מקוממת עוד יותר לנוכח תרומתה הרחבה של רביץ בימים הקשים שלאחר 7 באוקטובר. לאחר שנים של הפסקה מהופעות, היא לא היססה, לקחה גיטרה ויצאה לשיר בפני מפונים ופצועים. היא לא עשתה זאת למען המצלמות או יחסי הציבור, ולא שאלה איש היכן הוא ממוקם על המפה הפוליטית או למי הצביע בבחירות האחרונות.
אבל רביץ לא רכשה את זכותה להביע דעה בזכות עשייתה החברתית. חופש המחשבה והביטוי של אמן אינו פרס ואינו מחייב קבלות או הוכחות. הוא נובע מעצם היותו אדם חופשי בחברה חופשית.
לרודפים ולשופטים מטעם עצמם מוטב ללמוד פרק בהלכות ענווה, תרבות וחיים משותפים. אם נמשיך לבטל אמנים ולמחוק יצירות על בסיס שיוך פוליטי, ניוותר עם תרבות דלה, מפוחדת ועקרה. רביץ הייתה ותישאר עמוד תווך בתרבות הישראלית בזכות המוזיקה שלה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהדנ"א שלנו, ובזכות החירות ליצור, לחשוב ולהביע דעה – חירות שבלעדיה אין לתרבות שלנו קיום.
התרעות פיקוד העורף