הבעיה של ישראל אינה הממשלה. הבעיה היא השיטה | אל"מ מיל' אמיר נוי

בכל פעם שממשלת ישראל נקלעת למשבר, אנחנו חוזרים לאותו טקס מוכר: דיונים על הרכב הקואליציה, איומים בפירוק הממשלה, משא ומתן בין מפלגות, חלוקת תיקים, הבטחות פוליטיות ולעיתים גם בחירות מוקדמות. אנחנו מחליפים ממשלות, מחליפים שרים, מחליפים מנהיגים, אבל כמעט אף פעם איננו מעזים לשאול את השאלה החשובה באמת: אולי הבעיה אינה באנשים שמנהלים את המדינה, אלא בשיטה שבמסגרתה הם נבחרים ומנהלים אותה?

ישראל היא מדינה בעלת אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים מהמורכבים בעולם. היא נדרשת לקבל החלטות אסטרטגיות ארוכות טווח, לנהל כלכלה מתקדמת, לשמור על ביטחונה ולהבטיח את חוסנה החברתי. למרות זאת, את גורלה הפוליטי היא מוסרת למערכת בחירות שבה האזרח מצביע לרשימה מפלגתית, והממשלה קמה בעקבות משא ומתן פוליטי שבו לא תמיד טובת המדינה היא השיקול היחיד.

הגיעה העת לומר את הדברים באופן ברור: שיטת הממשל בישראל זקוקה לבחינה מחדש, מהיסוד.

האזרח בוחר, המפלגות מחליטות

השיטה הישראלית מבוססת על ייצוג יחסי ארצי. האזרח מצביע למפלגה, אבל אינו בוחר באופן ישיר את מרבית האנשים שיישבו בכנסת. זהותם של חברי הכנסת נקבעת באמצעות מנגנונים מפלגתיים שונים: בחירות מקדימות, מוסדות מפלגתיים או החלטות הנהגה. בפועל, המפלגות הן שומרות הסף של הכניסה לבית הנבחרים.

כך נוצר מצב שבו הקשר בין הבוחר לנבחר אינו ישיר ואינו מחייב במידה מספקת. האזרח אינו יודע בהכרח מי יהיה הנציג שייצג את האינטרסים שלו, אין לו כתובת אזורית ברורה, וגם יכולתו לתגמל נבחר שהצטיין או להעניש נבחר שאכזב מוגבלת.

חבר הכנסת אמור להיות שליח הציבור. אלא שבמציאות הפוליטית, לא פעם הוא נדרש קודם כול לשמור על מקומו ברשימה ועל מעמדו במפלגה. זהו פער מהותי בין הרעיון הדמוקרטי לבין האופן שבו המערכת מתנהלת.

לכך מתווספת שיטת הרכבת הממשלה. לאחר הבחירות מתחיל משא ומתן קואליציוני, שבו מפלגות מנהלות משא ומתן על תיקים, תקציבים, סמכויות והתחייבויות. לעיתים מפלגה קטנה יחסית מקבלת כוח השפעה משמעותי על מדיניות הממשלה, לא בהכרח בהתאם למשקלה הציבורי, אלא מכוח יכולתה להיות לשון מאזניים.

אין בכך כדי לפסול את עצם קיומן של קואליציות או את זכותן של מפלגות לייצג את בוחריהן. אולם כאשר היכולת לנהל את המדינה לאורך זמן תלויה במאזן כוחות פוליטי משתנה, נוצר קושי מובנה בתכנון ובביצוע מדיניות לאומית ארוכת טווח.

הבעיה אינה ימין או שמאל, נתניהו או מי שיבוא אחריו. זו בעיה מבנית. כל עוד נמשיך להחליף את השחקנים בלי לבחון את כללי המשחק, נמשיך להתמודד עם אותן בעיות.

לא עוד תיקונים, שינוי תפיסתי

המחשבה על שינוי שיטת הממשל אינה נובעת מאכזבה מממשלה מסוימת או ממחלוקת פוליטית עכשווית. היא תוצאה של בחינה מדינית של מבנה השלטון, חלוקת הסמכויות והקשר שבין האזרח לבין מוסדות המדינה.

מבחינתי, נקודת המוצא צריכה להיות הפוכה מזו שהתרגלנו אליה: לא המדינה צריכה להתאים את עצמה למנגנונים הפוליטיים, אלא המנגנונים הפוליטיים צריכים לשרת את צורכי המדינה ואת אזרחיה.

מתוך תפיסה זו גיבשתי נייר עבודה, "עיצוב מחדש של שיטת הממשל בישראל", המציג מתווה לשינוי המבוסס על חמישה עקרונות מרכזיים.

ראשית, ראש ממשלה שנבחר ישירות על ידי הציבור.

ראש הרשות המבצעת צריך לקבל את סמכותו ישירות מהאזרחים ולא להיות תלוי בהרכבת קואליציה ובמשא ומתן בין מפלגות כדי להיכנס לתפקידו. מוצע לקיים בחירה ישירה בשני סיבובים במקרה הצורך, לקבוע כהונה בת חמש שנים לממשלה ולהגביל את ראש הממשלה לשתי כהונות רצופות. לצד זאת ייקבעו מנגנונים ברורים של פיקוח, נבצרות והדחה, כדי למנוע ריכוז כוח בלתי מבוקר.

שנית, כנסת שבה האזרח בוחר את נציגיו ולא רק את המפלגה.

הכנסת תמשיך למנות 120 חברים, אך הרכבה ישתנה: 84 חברי כנסת ייבחרו במחוזות אזוריים ו-36 במסגרת ארצית. הבחירה תתבסס על שיטת העדפות מדורגת (STV), שתאפשר לבוחר להשפיע על זהות המועמדים ועל סדר העדיפות ביניהם.

הייצוג האזורי ייצור קשר ישיר בין חבר הכנסת לבין התושבים שאותם הוא מייצג. תושבי הגליל, הנגב, המרכז והערים הגדולות יוכלו לדעת מי הנציג שלהם ולדרוש ממנו דין וחשבון. הייצוג הארצי יאפשר לשמור על מקומם של זרמים, השקפות וקבוצות שאינם בהכרח מתרכזים באזור גיאוגרפי אחד.

המפלגות ימשיכו להיות חלק מהמערכת, אבל לא יהיו עוד השער הכמעט בלעדי שדרכו ניתן להיכנס לכנסת.

שלישית, הפרדת רשויות אמיתית ואיזונים ובלמים ברורים.

יש להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הכנסת, הממשלה והרשות השופטת. לכל רשות צריכות להיות סמכויות מוגדרות, עצמאות מוסדית ואחריות ברורה. במסגרת זו מוצע להקים בית משפט חוקתי עצמאי ובתי משפט מנהליים, לצד הגדרת מעמדו ותפקידו של בית המשפט העליון במבנה החדש.

המטרה אינה להחליש רשות כלשהי או להעניק לרשות אחרת כוח בלתי מוגבל. להפך: יש ליצור מערכת שבה אין רשות שיכולה לרכז בידיה סמכויות ללא פיקוח, ואין מחלוקת מוסדית שאינה ניתנת להכרעה באמצעות כללים ברורים.

רביעית, ממשלה מקצועית ולא רק מפלגתית.

האם כדי לנהל משרד ממשלתי חייבים להיות חברי כנסת או אנשי מפלגה? האם נאמנות פוליטית היא תנאי מספיק לניהול מערכת לאומית מורכבת?

אני סבור שיש לפתוח את האפשרות למינוי שרים גם מחוץ לכנסת, על בסיס ניסיון, הכשרה ויכולת ניהולית, בכפוף לוועדות שימוע פומביות שיבחנו את התאמת המועמדים ואת ניגודי העניינים שלהם.

לצד זאת מוצע להקים מועצה לאומית מייעצת ומועצות מקצועיות בתחומים מרכזיים, ובהם הביטחון הלאומי. אלה יספקו לממשלה ידע, ניסיון והערכות מקצועיות, אך לא יחליפו את סמכותם ואחריותם של נבחרי הציבור. גם כאן נדרש ביזור: נציג מקצועי אחר, בהתאם לתחום המשרד, ישתתף בהליכי השימוע למינוי השרים.

חמישית, פתיחת המערכת בפני כלל הציבור.

הדמוקרטיה אינה צריכה להיות מועדון סגור של בעלי תפקידים ומנגנונים מפלגתיים. יש לאפשר לאזרחים בעלי ניסיון, כישורים, הישגים ציבוריים ורצון לתרום למדינה להתמודד על תפקידים ציבוריים, גם ללא השתייכות למפלגה גדולה או למנגנון פוליטי קיים. ייצוג אזורי וארצי משולב יכול להרחיב את מעגל המשתתפים ולהעניק הזדמנות לקולות נוספים בחברה הישראלית.

הוויכוח שישראל חייבת לנהל

ברור לי שאין שיטת ממשל מושלמת. גם למודל המוצע יש שאלות פתוחות, קשיים וסיכונים שצריך לבחון. כיצד יישמר האיזון בין ראש ממשלה שנבחר ישירות לבין הכנסת? כיצד יובטח ייצוג הולם לכל חלקי החברה? מהם גבולות סמכותו של בית המשפט החוקתי? כיצד ייקבעו המחוזות ומה יהיו מנגנוני הפיקוח על הממשלה? אלה שאלות שדורשות דיון רציני, עבודת מטה ובחינה משפטית ומקצועית.

אבל העובדה שאין פתרון מושלם אינה מצדיקה הימנעות מדיון. להיפך. מדינה שמבקשת להבטיח את עתידה אינה יכולה להסתפק בשאלה מי יעמוד בראשה לאחר הבחירות הבאות. היא חייבת לשאול גם כיצד תיראה המערכת שתנהל אותה בעשרים ובשלושים השנים הבאות.

אחרי שנים של משברים פוליטיים, מחלוקות ציבוריות וטלטלות לאומיות, הגיע הזמן להרחיב את הדיון מעבר לזהותם של מנהיגים ומפלגות. השאלה אינה מי ינצח בבחירות הבאות, אלא איזו שיטת ממשל תאפשר למי שייבחר לנהל את המדינה באחריות, ביציבות ובשקיפות.

אני מבקש לפתוח דיון ציבורי שאינו שייך למחנה פוליטי כלשהו. דיון על עתיד הדמוקרטיה הישראלית ועל הדרך שבה אנחנו רוצים לנהל את המדינה.

הגיע הזמן להפסיק לשאול רק מי ינהיג את ישראל. הגיע הזמן לשאול באיזו שיטה ישראל צריכה להיות מונהגת.