היתכן שטראמפ נפל שבי במלחמת התודעה ואימץ בלא משים את הנרטיב האיראני?
כאשר בוחנים את דברי טראמפ ואת ניתוחי העומק של המערכת הפוליטית האמריקאית, נחשפת אמת מטרידה: טראמפ טועה ומטעה ביחס לישראל. דבריו באשר למלחמה באיראן כסיבה להפסד בבחירות ובאשר לסלידה מישראל בארה"ב שלא היה מודע לה, הם לא פחות מהנרטיב התועמלני והשקרי של טהרן.
לא רק שהדהד אותו לציבור, הוא גם אימץ דפוס מוכר של מנהיגים ערביים לאורך הדורות (כולל הטורקי) של מציאת תירוץ חיצוני כסיבה לכל בעיות הפנים - ישראל כשעיר לעזאזל.
בראיונותיו ב-"60 דקות", קשר טראמפ את התמיכה הפוחתת במערכת הבחירות לשילוב בין סלידה מהמלחמה באיראן, עליות מחירי הדלק, ומה שתיאר כ"סלידה גדולה מאוד מישראל".
זוהי טעות קשה. הנתונים מוכיחים אחרת: ניתוח שערך הוושינגטון פוסט על אלפי פרסומות בחירות מצא כי הכלכלה ומחירי המחיה היו הנושא הדומיננטי בכשלוש מכל חמש פרסומות בחירות. ברוב המדינות בארה"ב, מועמדים משני צידי המתרס כלל לא הזכירו את הנושא הישראלי.
התייחסות לישראל הייתה רק במחוזות ספציפיים ונקודתיים ביותר ע"י מועמדים פרוגרסיביים (3 מתוך 26 מחוזות בניו יורק, ובודדים בפנסילבניה, קולורדו ומישיגן), אולם התקשורת והגורמים הקיצוניים ניפחו את המקרים הללו לכדי "תופעה לאומית" שלא באמת קיימת.
"רק שמור אותי מ'אוהביי' ומשונאיי אשמר בעצמי"
ההישענות של וושינגטון על ערוצי תיווך מול טורקיה וקטאר "החברות" בשנה האחרונה היא עיוורון אסטרטגי. שחקנים אלה אינם שותפים חפצי שלום - הם מונעים מאינטרס מובהק לבלום כל הכרעה אמריקאית-ישראלית, להרוויח זמן עבור משטר האייתוללות, ולהחליש את אחיזת המערב באזור.
אשליות השקט: ממישיגן ועד אירופה
הדוגמה של דירבורן, מישיגן, והצהרותיו של עבדול סייד מדגימות כיצד שינוי דמוגרפי ורשתות חברתיות מנצלים את פתיחות הדמוקרטיה המערבית. הציבור נוטה להאמין שאם רק "נוריד פרופיל", יגיע השקט. זוהי בדיוק הקונספציה האירופית ההיסטורית - התפיסה שפייסנות תביא ביטחון.
התנגשות הציוויליזציות אינה זקוקה שטנקים יחצו את הגבול. היא מלחמה שקטה שכבר מתנהלת בעיקר דרך חדירה תודעתית ודמוגרפית והפעלת לחץ פוליטי מבפנים.
כך יוצא שהימנעות מהכרעה אינה מביאה שקט; היא פשוט מעבירה את קו החזית אל תוך הבית. וזו בדיוק תהיה המורשת של טראמפ אם לא יסיים את "העבודה". גוש הסדר הישן (כולל איראן, רוסיה וסין) יאבד כל רסן ורק יתחזק מכך, כולל מכל נשיא שאינו טראמפ שיגיע בתוך כשנתיים. ארה"ב תאבד בתהליך מהיר את הדומיננטיות שלה בעולם, ותיאכל מבפנים בתהליכים זוחלים ע"י הברית הירוקה-אדומה שתציב את אנשיה בנקודות מפתח בממשל, ייתכן אף בבית הלבן.
הקרב בתוך הממשל: ניצחון הדיפלומטיה או הכרעה צבאית?
אמירתו של טראמפ כי ישנם "שכנים של איראן" שמעדיפים שהמצב יישאר כפי שהוא חושפת את מה שקורה מאחורי הקלעים. ניהול עימות בעוצמה נמוכה, ללא הפלת המשטר האיראני, משרת שחקנים אזוריים רבים (כולל כאלו שנהנים מהחולשה האיראנית הזמנית ורוצים לתפוס את מקומה).
ומולה - גישת ההכרעה הצבאית והנחישות אותה ביטא מזכיר המדינה מרקו רוביו, כשהבהיר כי דרישותיה של איראן בשיחות הן "הזויות" וכי לעיתים נדרשים צעדים בלתי פופולריים כדי להבטיח ביטחון לאומי.
ממול הסדקים בציר האיראני: קריסת הבית מבפנים
בעוד מנגנוני התעמולה של איראן מנסים לצייר תמונה של עוצמה ומצליחים להפיל בשבי מנהיגים מערביים, המצב הפנימי בטהרן סוער ומפולג באופן חסר תקדים:
פזשכיאן עצמו מזהיר מפני השפעות הסנקציות והמחיר הכלכלי הכבד, ומודה בגלוי כי שבר באחדות הלאומית הפנימית ישבור את איראן מהר יותר מכל גורם חיצוני.
צבירת הכוחות בשטח: השפה של המציאות
בזמן שטראמפ בראיונות ומפגיני הקמפוסים שהפכו לפעילי בחירות נכנעים לתודעה כוזבת, השפה הצבאית בשטח חד-משמעית.
נושאת המטוסים השלישית שמגיעה מסינגפור למפרץ, יחד עם כוחות נחיתה אמפיביים ושרשרת אספקה אווירית רצופה של מטוסי מטען, מבהירה לטהרן כי האופציה הצבאית מוכנה לפעולה. יתרה מכך, ארה"ב הזהירה אתמול את ראש ממשלת עיראק כי מדינתו תותקף אם המיליציות האיראניות תתערבנה צבאית.
הקו המחבר: המציאות מול אשליות התודעה
כדי להבין את התמונה המלאה, יש להפריד בין הרעש התודעתי לבין המציאות האסטרטגית:
הימנעות מהכרעה מול איראן, הסתמכות על תיווך ערמומי של אנקרה ודוחה, והסכמה לסטטוס-קוו מדומה הן האשליה המסוכנת ביותר. דווקא פריסת הכוחות המאסיבית והאמירות התקיפות של הדרג המקצועי מעידות, אולי, על הפנמה של גורמי המקצוע כי המערב אינו יכול להרשות לעצמו ניטרליות.
המחיר של עמידה מנגד, קניית "שקט זמני" וכניעה למלחמת התודעה של הצד השני והברית הירוקה-אדומה בגיבוי של רוסיה וסין יהיה גבוה בהרבה מכל מחיר שמשולם כיום - בחזית או בתחנת הדלק.
התרעות פיקוד העורף