מנסור עבאס מושיט יד - מי שיעז לדחות אותה יבגוד בבוחרים ובדמוקרטיה | דן פרי

בשבוע שעבר כתבתי כאן שמנהיגי הציבור הערבי חייבים להתנער מהחמאס באופן חד־משמעי ולהכיר בו כארגון טרור. טענתי שההתחמקות מההגדרה הזאת מעניקה לבנימין נתניהו את הנשק הפוליטי האחרון שנותר לו כדי למנוע הקמת ממשלה בראשות גדי איזנקוט. כעת מגיעות חדשות שעשויות לשנות את התמונה מן היסוד.

על פי דיווחים מנסור עבאס הביע נכונות עקרונית להכיר בחמאס כארגון טרור, בתנאי שגוש השינוי יתחייב לשותפות אמיתית עם רע"ם.

אם ההצהרה אכן תינתן, מדובר בבשורה נפלאה, בעלת משמעות פוליטית ומוסרית עצומה. אסור בתכלית האיסור לדחות את היד המושטית. ובוודאי שאסור להעדיף דיל אפל עם החרדים.

צריך להבין את גודל הצעד. עבאס אינו פועל בחלל ריק. הוא כבר הסביר שהצהרה כזאת עלולה לסכן אותו ואת משפחתו. יש גם סיבה עמוקה יותר לקושי: בחברה הפלסטינית, שעמה מזדהים גם רבים מאזרחי ישראל הערבים, חמאס נתפס לא רק כארגון חמוש אלא גם כתנועה פוליטית, דתית וחברתית, המפעילה מוסדות אזרחיים. לאסוננו ולאסון הפלסטינים, יש לה תמיכה רחבה. אפשר להבין מדוע מנהיג ערבי מתקשה להחיל על התנועה כולה את ההגדרה שמייחסים בישראל לפעולותיה הצבאיות.

הבנה אינה מחייבת הסכמה: החמאס הוא ארגון טרור. רצח האזרחים, החטיפות, פיגועי ההתאבדות והאסון שהמיט על ישראלים ופלסטינים אינם מאפשרים מסקנה אחרת. נכונותו של עבאס לומר זאת ראויה להערכה. אין מדובר בכניעה למבחן נאמנות משפיל, כפי שטונים חלק מעמיתיו, אלא במעשה של מנהיגות אמיצה.

אם עבאס יעשה את הצעד הזה, יוסר המכשול המרכזי שעליו מצביעים מתנגדי השותפות עם רע"ם. בציבור היהודי, לרבות בקרב מתנגדים מובהקים של נתניהו, הסירוב להגדיר את חמאס כארגון טרור הוא עניין רעיל מבחינה פוליטית. הוא מעורר חששות אמיתיים, גם אם חלקם מנוצלים בציניות. הצהרה מפורשת של עבאס עשויה לחולל שינוי משמעותי בתפיסת הלגיטימיות של שותפות ערבית בממשלה.

ואז מה? האם ימציאו מבחן נאמנות חדש?

החשבון הפרלמנטרי פשוט. צירוף שמונת חברי הכנסת של רע"ם לגוש איזנקוט יעמיד אותו על 56 מנדטים. אבל כאן נכנסת לתמונה התפתחות נוספת, חשובה לא פחות.

אחמד טיבי מבהיר שהרשימה המשותפת אינה מבקשת להצטרף לממשלה. היא מוכנה לתמוך בה מבחוץ. לדבריו, אין בכוונתה להפיל ממשלה בראשות איזנקוט, גם לנוכח חילוקי דעות עמוקים ("גם אם אינה סוס התה שלי או אביר על סוס לבן", אמר). לפי הדברים, הנכונות הזאת אמורה לעמוד גם במבחנים ביטחוניים קשים, לרבות עימות עם חמאס או עם מדינות ערב ("לא נצביע אי אמון עם הליכוד").

טיבי מבין דבר פשוט: הפלת ממשלת איזנקוט תחייב למעשה שיתוף פעולה עם הליכוד והימין, כדי להחזיר לשלטון את מי שהרשימה המשותפת ביקשה להחליף. מדוע שתעשה זאת?

כמובן, הצהרות פוליטיות אינן ערבויות נצחיות. אבל אם הדברים יתורגמו להתנהלות פרלמנטרית עקבית, מדובר בבסיס יציב בהרבה מכפי שמנסים להציגו.

הנה אפוא 67 חברי כנסת התומכים בהקמת ממשלת איזנקוט, מתוכם 56 שיכולים להיות חלק מהקואליציה עצמה. ממשלה אינה זקוקה בהכרח ל־61 קולות כדי לקום. היא זקוקה לרוב בהצבעת האמון, ובנסיבות המתאימות גם ממשלת מיעוט יכולה להתקיים.

נותרה בעיית אביגדור ליברמן.

אם ליברמן יוכל להביא אחת מהמפלגות החרדיות, או את שתיהן, להסדר שאינו בגידה בהבטחות הבחירות, אין סיבה לפסול זאת מראש. אבל אסור שהמחיר יהיה ויתור על חוק גיוס אמיתי. לא עוד קומבינות, לא עוד פטורים גורפים במסווה של הסדרים, ולא עוד כניעה לסחטנות. גם הדרישה ללימודי ליבה חייבת להישאר על השולחן. למדינה אין עתיד כלכלי וחברתי אם חלק גדל והולך מילדיה אינו מקבל כלים בסיסיים להשתלבות בעולם המודרני.

ליברמן אינו רשאי להפוך את ההתנגדות לשותפות ערבית לתירוץ שבאמצעותו יקריב את שתי המטרות האלה.

ואם הוא מתעקש לסכל ממשלה הנתמכת בידי רע"ם, גם לאחר שעבאס יכיר בחמאס כארגון טרור, תוטל אחריות כבדה על חברי מפלגתו. אם שאר הגוש יעמוד על 60 חברי כנסת, די בחבר כנסת אחד שיגלה עצמאות ואחריות כדי להגיע ל־61. אסור שנאמנות אישית למנהיג מפלגה תגבר על ההתחייבות לציבור הבוחרים.

אבל מעבר לחשבונות יש כאן שאלה גדולה בהרבה.

ישראל טוענת, בצדק מבחינת עקרונות היסוד שלה, שהיא דמוקרטיה שבה כל האזרחים שווים בזכויותיהם הפוליטיות. כיצד תוכל להמשיך לטעון זאת ברצינות בפני העולם אם גם אחרי שמנהיג ערבי מתון מגנה את חמאס, מכיר בו כארגון טרור ומוכן לקבל את קווי היסוד של הממשלה, עדיין ייאמר לו שמפלגתו פסולה לשותפות רק משום שהיא ערבית? הוא להוט לעזור להפיל את שלטון הזוועות של נתניהו – ודוחים את היד המושטת רק כי הוא ערבי (למרות שביטחוניסט ישראלי, יואב סגלוביץ', הוא מספר 2 ברשימתו).

איזה מסר זה יעביר לחמישית מאזרחי המדינה? שהקול שלהם פסול להשפעה? שאסור להם להיות שותפים לשלטון?

זאת תהיה חרפה מוסרית ודמוקרטית, וכתם כבד על מעמדה של ישראל בעולם. היא גם עלולה להעמיק באופן מסוכן את הניכור של אזרחי ישראל הערבים, דווקא ברגע שבו נפתחת הזדמנות היסטורית לשלבם בחיים הפוליטיים כשותפים מלאים. זה מאוד לא חכם.

לא מדובר בחסד שעושים לערבים. מדובר בזכות אזרחית בסיסית ובאינטרס ישראלי מובהק. חברה משותפת אינה יכולה להיבנות כאשר אחד מחלקיה נדרש להוכיח שוב ושוב שהוא ראוי להשתתף בה.

הדברים האלה צריכים להיאמר לליברמן באופן הברור ביותר, גם מתוך מפלגתו. אין לו זכות וטו מוסרית על השתתפותם של אזרחים ערבים בשלטון.

הבוחרים העניקו לגוש השינוי הזדמנות להחליף את נתניהו. אם מנהיגיו יסכלו אותה בגלל פסילה עקרונית של מפלגה ערבית, גם לאחר שהמכשול המרכזי הוסר, הם לא יוכלו להסתתר מאחורי טענות על אחריות לאומית. הם יהיו אחראים לכישלון בעצמם.

בגידה כזאת באמון הבוחרים תהיה בלתי נסלחת. הם עלולים לגלות בבחירות הבאות שהציבור זוכר היטב מי מנע את השינוי שהבטיח. אם ליברמן יעשה את זה, ולא משנה בכמה מימדים הוא משחק שחמט, ראוי לא להימחק לחלוטין בבחירות החוזרות שהוא ימיט על ישראל.

מנסור עבאס, כך נראה, מוכן לעשות צעד אמיץ. עכשיו תורם של מנהיגי הגוש היהודי להוכיח שגם הם מסוגלים לכך. צריך לזכור את העיקר: להיות בני אדם, ולהחזיר שפיות לישראל.