הסיכון הראשון הוא שחיקה במחויבות האמריקאית. הסיוע אינו רק מימון. הוא ביטוי ממוסד לתמיכה ביטחונית חוצת ממשלים, בגיבוי הקונגרס. ביטול הסיוע עלול להתפרש בירושלים, בוושינגטון ובמדינות אזורנו כסימן להתרחקות, גם אם לא לכך התכוון טראמפ. בהיעדר אמנת הגנה הדדית, המחייבת התערבות צבאית אוטומטית, לנכונות האמריקאית לפעול יש חשיבות מיוחדת. יריבי ישראל עלולים לפרש את השינוי כסימן להיחלשות ההרתעה ולהעמיד את המחויבות האמריקאית במבחן.
הסיכון השני נוגע ליתרון הצבאי האיכותי של ישראל. החוק האמריקאי מחייב לקבוע שמכירות נשק למדינות אחרות במזרח התיכון לא יפגעו ביתרון הזה. חובה זו אינה מתבטלת עם הפסקת הסיוע, ולישראל אין זכות וטו. אולם גם כשהחוק נותר בעינו, סדרי העדיפויות ופרשנות הממשל עשויים להשתנות. מערכות נשק שיימכרו היום למדינה ידידותית עלולות להישאר ברשותה עשרות שנים, גם אם המשטר, מערך הבריתות והאינטרסים האסטרטגיים שלה ישתנו.
הסיכון השלישי הוא מבצעי. היכולת לשלם בעבור מטוסים, חימושים ומיירטים אינה מבטיחה אישורי ייצוא, מועדי אספקה או קדימות בעת מחסור. ישראל תלויה גם בשרשראות אספקה אמריקאיות, בטכנולוגיות רגישות ובשיתוף פעולה בהגנה מפני טילים. ללא הסדר חלופי, ההחלטות החיוניות בעת מלחמה ממושכת עלולות להיות חשופות יותר לשיקולים פוליטיים ולאילוצי ייצור. מחסור במיירטים או בחימוש מדויק עלול לפגוע ברציפות הלחימה.
יש למהלך גם יתרונות אפשריים: צמצום התלות התקציבית, גמישות ברכש, חיזוק התעשיות הישראליות והפחתת המחלוקת בארצות הברית בנושא מימון ישראל. שותפות המבוססת על השקעות, מחקר וייצור עשויה אף להעמיק את הקשרים. אבל גם עצמאות תקציבית אינה מבטיחה עצמאות מבצעית.
לכן, על הממשלה שתקום לבחון מחדש את ההסכמה שעליה הכריז טראמפ על בסיס עבודת מטה מקצועית, ולהבהיר לוושינגטון שאין להקדים את הפסקת הסיוע ללא הסדר חלופי מגובה בתקציבים שיעגן התייעצות על עסקאות נשק אזוריות, גישה לטכנולוגיות חיוניות, אספקה בזמן חירום והמשך פיתוח וייצור משותפים. נדרשים גם גיבוי הקונגרס ומנגנוני יישום ופיקוח. בהיעדר הסדר כזה, יש לעמוד על מימוש מסגרת הסיוע הקיימת עד 2028.
התרעות פיקוד העורף