היה שם שלט קטן, אבל הייתי בלי משקפי הקריאה. ובלי קשר ליכולת הקריאה המידרדרת עם הגיל, שמתי לב שהתרגלנו לטייל כשהעיניים שלנו מונחות קודם על הצ׳אט, שמשמש סוג של עדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם.
התכנון היה לטייל ברגל, לספוג אוויר קר ולהימנע כמה שאפשר מתחבורה ציבורית. וינה היא העיר ללכת בה ברגל. יש בה משהו רגוע ומאוורר. כשמטיילים בה, יש תחושה של מגע של שמיכה דקה שמתכסים בה כשהולכים לשנת צהריים מול הטלוויזיה. אין דבר יותר נעים מזה.
היה קר מאוד, לפחות לי, והייתה לנו חצי שעה להעביר עד שאחת הקונדיטוריות המפורסמות - שעליה סיפר לנו הצ׳אט כמובן - תיפתח. מעל חפירות העיר העתיקה חשבנו שבוודאי יום יבוא ואיזה זוג יעמוד ככה, מעל השרידים שלנו בארץ. הם ייאנחו ויגידו, "איזה אידיוטים, היה להם הכל אבל הם לא הפסיקו לריב". וככה, בלי להתעכב יותר מדי הם ימשיכו לאכול באיזה פלאפל היסטורי.
Demel היא אחת הקונדיטוריות הוותיקות בווינה. היא פועלת מסוף המאה ה־18 ומושכת תיירים רבים מכל העולם, שמסתדרים בתור ארוך מחוץ לדלת הכניסה. אנחנו, שלרוב נמנעים מאתרים שמושכים את כל העולם ואשתו, החלטנו שמאסנו בסנוביות הבסיסית שלנו. בכל זאת, רק הגענו מאזור מוכה קרבות, בחירות ואיומי מלחמה. הדרך היחידה לנקות את הראש באמת היא להיות תיירים על מלא. כמעט עלינו על כרכרה עם רוכב לטיול בחצר הארמון. רק חבורה גדולה של סינים שעמדה בתור מנעה זאת מאיתנו. בדיעבד, אולי טוב שכך.
עמדנו בתור לקונדיטוריה כמעט רבע שעה, שזה כלום ושום דבר במונחים של זמני המתנה לאתרים שמושכים תיירים באירופה. פעם הטיילת בתל אביב וגם גן הפסגה ביפו היו כאלה, עמוסים בתיירים. זה קצת עצבן אותנו המקומיים, אבל בתוכנו שמחנו מאוד שבוחרים להגיע אלינו. כיום יש שם בעיקר חבר'ה של תגלית. במקרה הטוב.
תוך כדי עמידה בתור גיליתי שתשומת הלב שלי מוסטת לשני מוקדים: לחלון הראווה ולעומדים בתור. כל אחד סיפר סיפור אחר. בחלון הראווה עמדה הקונדיטורית הראשית, לבושה בבגדים וינאיים מסורתיים, ולא הפסיקה לשפוך חמאה לכלי ענק, למה שיהפוך להיות "קייזרשמרן", פנקייק אוסטרי מפורק, אחד הקינוחים המפורסמים במדינה, שמיועד רק למי שיש לו עורקים פתוחים והוא אינו חי במזרח התיכון. זה הזכיר לי את הפרדוקס הצרפתי, שלפיו אוכלוסיית צרפת סובלת משיעורים נמוכים של מחלות לב למרות התזונה עשירת השומן שלהם. חשבתי עלינו, ועל כך שמי שחי בסטרס בלתי אפשרי, גם דיאטה ים־תיכונית לא תעזור ללב שלו.
מחלון הראווה הסטתי את המבט אל האנשים שעמדו בתור. תיירים מכל מיני מדינות, שלכולם דבר אחד משותף: ChatGPT פתוח, כל אחד בשפתו שלו, על אותו המקום בדיוק.
חשבתי עד כמה הכלי החכם והנהדר הזה, שמשמש כמו רובוט עתידני שעוזר בפתרון כל בעיה, מוליך את נתיני כל העולם במעגלים, כמו רועה צאן וירטואלי שמחליט איפה נטייל, מה נאכל ולאן נלך אחר כך. כולם הולכים והולכים, בטוחים שהם מגלים את העולם, ואפילו לא טורחים להסתכל במפה. בסוף כולם גומרים באותו המקום ובאותה הדרך.
גם הסיני, גם הרוסי, גם האיטלקי, עם אפל שטרודל של דמל בצלחת. חזרנו הביתה אחרי כמה ימים של התאווררות לגוף ולנפש. הכל עמד במקום. צלחת האוכל של הכלבה ששכחנו לפנות לפני היציאה לא משכה אליה חרקים ומזיקים. הממ״ד היה קצת חנוק, כי השארנו את החלון סגור ונעול לכל מקרה שלא יהיה, מוכן למי שיצטרך להשתמש בו במפתח הספייר שהחבאנו.
כשהיינו באוסטריה, גיליתי ששלחו את חלקנו שוב לאושוויץ, ושליברמן עשה אחורה וקדימה, ושטראמפ שוב איים במלחמה. רק עציץ הבזיליזיקום שאני מנסה לטפח בחודשיים האחרונים לא עמד בעומס הרגשי של הפרידה מאיתנו, ואף על פי שדאגתי שיהיה לו מספיק אוויר ומים הוא נבל בטרם עת בצורה מכמירת לב, עוד לפני שהצליח להגיע לסלט.
בפעם הבאה, לפני שאסע, אשאל את ChatGPT מה לעשות כדי שהבזיליקום ישרוד. אני לא מבינה למה לא עשיתי את זה קודם לכן. אם כי, במחשבה שנייה אולי עדיף לבקש ממנו ללמד אותי איך שורדים כאן בכלל. לשאלה הזו, בינתיים, הוא עוד לא מצא תשובה.
התרעות פיקוד העורף