התברר לנו שהחנות מרוחקת מרחק של כמה קילומטרים מבית המלון שלנו והחלטנו לנצל בוקר וינאי נעים וסתווי (קר כמו ביום הקר ביותר של השנה בירושלים, אבל לא סגרירי) כדי לצעוד קצת. כנראה שאנחנו בכושר טוב משסברנו, ואולי זה הקור הווינאי שהמריץ את צעדינו, אבל הגענו אל חנות הבגדים בשעה 09:30 וזו תיפתח רק בעוד חצי שעה. מה עושים? קפה, ואולי גם איזה ביס קטן.
המשכנו עוד כמה צעדים ונעצרנו מול שלט שעליו כתוב: "טום טיילור". "אני מכיר את השם הזה", אמרתי למי שהייתה זקוקה לקפה אף יותר ממני, והוספתי: "הוא מעצב ידוע אם אפילו אני, מי שעבורו דלתא היא אופנה עילית, מכיר את השם". "טום טיילור, טומי טיילור, מאיפה השם מוכר לי?", התרוצצה המחשבה בחלל שבין שתי אוזניי, זה שבבוקר של חופשה וינאית לא היה בו יותר מדי. והנה, בעודי ממלמל את השם כמנטרה, נשאו אותי רגליי כמו על טייס אוטומטי, לרחוב קטן שיצא מהשדרה שבה צעדנו.
"לאן?", תהתה הגברת והוסיפה: "אני חייבת קפה". "הנה", הצבעתי לה על שלט קטן "מלון". "פה נשתה", אמרתי. מעל בר קטן תלה בנו טיפוס קשוח מבט צונן, על גבול העוין: "מה אתם רוצים? אנחנו סגורים", אמר בחוסר נימוס לא וינאי בעליל. כבר כמעט שסבנו על עקבינו, אבל משהו בו נראה לי מוכר. לא לקח לי יותר מדי זמן להבין מה בדיוק: הסמל שעל הכובע ועל המעיל חסר השרוולים לא הותיר מקום לספק.
רק אז קלטתי שהגברת תולה מבט משתאה, שלא לומר מבוהל, ברומן שנרקם ביני ובין ערס וינאי. אלא שאנחנו היינו כבר בסרט משלנו. הוא לחץ את ידי בחום והציע לנו לשבת, אף על פי שהמקום טרם נפתח רשמית. "בכנות", אמר, "רציתי להגיד לכם להזדיין מפה (סליחה על השפה, אבל זה בדיוק מה שהוא אמר - "טו פאק אאוט"). אבל אתם אוהדים והמכונה כבר חמה... איך תרצו את הקפה שלכם?".
היא לגמה אמריקנו, בעוד אני רוקנתי בלגימה קצרה מנה כפולה של אספרסו. הוא מצידו נעלם לרגע ואחר חזר עם צלוחית שעליה שני קרואסונים. "אני מושעה ממשחקי הקבוצה", אמר לי כממתיק סוד, והסביר שנעצר לפני 12 שנים, אחרי קטטה עם אוהדי ליברפול. למשחקים הוא מנוע מללכת, אבל יש אירוע שעליו הוא לא מוותר ושאי אפשר למנוע ממנו להשתתף בו: טקס הזיכרון שנערך ליד שדה התעופה הישן של מינכן בכל 6 בפברואר, יום השנה לאסון מינכן (התרסקות מטוס שעליו היו שחקני הקבוצה, בדרך חזרה לאנגליה מבלגרד ב-1958). הוא מתיישב לידי ומראה לי בטלפון הנייד תמונות של האירוע האחרון, בפברואר 2026. אני עונה לו בשיר שמושר עד היום ביציעים, לזכרם של חללי האסון ההוא: "לנצח נצחים, נלך בעקבות הבחורים של מנצ'סטר יונייטד, תינוקות באזבי".
השעה כבר כמעט עשר, ואנחנו צריכים להמשיך. "כמה אני חייב לך?", אני פונה אליו כדי ליישב את החשבון. "שום דבר, אני לא אקח כסף מאח. הכל עליי", הוא אומר ונפרד מאיתנו בחיבוק. "איך בכלל ידעת שיש שם בית קפה?", היא שואלת אותי כשאנו מתרחקים מעט מהחנות הסגורה, ואני משיב שמשהו דחק בי לסטות מהשדרה, אבל מה?
אנו נעצרים שוב למרגלות השלט של החנות הסמוכה ואני שב להמהם: "טום טיילור, טום טיילור, טומי טיילור? טומי טיילור! אלוהים אדירים!", אני כמעט צועק כשאני מגלגל את השם שהשפיע עליי כמילת הפעלה, וצמרמורת מטלטלת את גופי: "תחפשי בגוגל טומי טיילור", אני אומר לה בקול רועד. היא מקלידה את השם ופיה נפער: טומי (תומאס) טיילור היה שמו של חלוץ הקבוצה ההיא, שכונתה "תינוקות באזבי", ונספה באסון מינכן.
התרעות פיקוד העורף