בפועל, מדובר בהסטתו של ואנס מעיסוק בנושאי איראן (ונושאי חוץ) לנושאי פנים. המשמעות ברורה: מי שהוביל את הנתיב הדיפלומטי מול איראן והיה מעוניין אך אתמול להיפגש עם מזכיר המועצה לביטחון לאומי האיראני, אינו עוד בתמונה (לפי הפוסט), ואפשר להבין שמדובר בסגירת המסלול הדיפלומטי ובאיתות אסטרטגי מערכתי.
הסטתו של ואנס היום לעיסוק בזירה הפנימית אינה מעידה על התכנסות אמריקאית פנימה או על נטישת הזירה המזרח-תיכונית. להפך: זוהי חלוקת עבודה מחודשת ומידור בתוך הצמרת בוושינגטון.
בעוד ואנס, שייצג את הקו השואף להסדרה מהירה ואף מיהר לייחס בפומבי את ההפסד הרפובליקני בבחירות האמצע מוקדם יותר החודש להימשכות המלחמה, מורחק מהטיפול בתיק האיראני, מושכות הניהול נשארות בידיו של טראמפ עצמו ובזרועות הביטחון והחוץ של הממשל. הערוץ הדיפלומטי, שנפתח בניסיון לחלץ הסכם, ננעל רשמית.
באופן מעניין, זה מגיע יממה בלבד לאחר שה"וול סטריט ג'ורנל" חשף כי טראמפ תוהה כעת בקול רם בשיחות סגורות אם אותו הסכם ביניים עם איראן לא היה טעות אסטרטגית שעלתה לארה"ב ביוקר, כשיש תובנה שמסתובבת בבית הלבן לפיה ההסכם ההוא העניק למשטר בטהרן חמצן יקר-זמן להתארגנות צבאית מחדש ויכולת לייצר הכנסות מנפט, רגע לפני שהוטל עליה המצור ההדוק.
התהייה הזו כנראה מקבלת גם משמעות פוליטית כבדה לנוכח תוצאות בחירות האמצע, ואפשר שטראמפ מתחיל להבין כי העיכוב בשם הדיפלומטיה וההמתנה להבשלת הלחץ הכלכלי גם פגעו בו פוליטית מבית, ואפשר שתמונת המערכה מול איראן, ובעקבותיה גם מחירי האנרגיה שהשפיעו בקלפי - הייתה אחרת אם היה פועל ולא ממתין.
אפשר לראות במהלך הזה מסר חד ל"מדינות הסדר הישן" - אותן מתווכות אזוריות (ובראשן טורקיה וקטאר) שביקשו מטראמפ לעצור, להימנע מהסלמה ולתת הזדמנויות למשא ומתן.
טראמפ נענה לבקשות הללו בעבר (כולל בשבועיים האחרונים בעקבות מסע לחצים שבראשו עמד ארדואן), אך ייתכן מאוד שהשבוע האחרון הבהיר לו שההדדיות היא חד-צדדית. ב-7 בנובמבר נאלץ פיקוד המרכז האמריקאי להכריז על הקמתו של "כוח משימה שער הברזל", יחידה ייעודית שנועדה לחסום את נתיבי ההברחה והסחר היבשתיים של איראן ואת המעבר בים הכספי, לאחר שטהרן עקפה דרכם את המצור הימי.
אך במקביל נחשפה התמונה המדינית המורכבת, כפי שדווח ב"ניו יורק טיימס": התנגדות נחרצת וחוסר שיתוף פעולה מצד מדינות הגבול, ובראשן טורקיה.
הסירוב של טורקיה ומדינות שכנות לקחת חלק אקטיבי בסגירת הגבולות היבשתיים מול איראן הוא שאילץ את ארה"ב להקים מלכתחילה את כוח המשימה העצמאי שלה. אפשר, ואולי אף סביר, שמבחינת טראמפ, ברגע שהמתווכות ומדינות האזור אינן נענות לבקשותיו בשטח, הוא אינו זקוק עוד לשירותיהן הדיפלומטיים.
"כבר קיבלנו את הכסף שלהם, מאות מיליארדי דולרים, וגם את המצר שלהם", כתב הנשיא על איראן, ובכך הפך את היוצרות: ארה"ב אינה מבקשת הסדר מעמדת המתנה, אלא קובעת עובדות בשטח מעמדת שליטה.
כשמציבים את כל הדיווחים יחד, עולה הסבירות שהבית הלבן הפיק סוף סוף כמה תובנות מהחודשים האחרונים, ייתכן גם בשל תוצאות בחירות האמצע. הקמת כוח "שער הברזל" בשבת שעברה, ההיתכנות לסגירת הדלת בפני ואנס ו"המתווכות" היום (חמישי), והתהייה האם הסכמי הביניים שירתו רק את טהרן, אולי מסמנות שינוי במדיניות ו"ירידה מהגדר" לגישה תקיפה בהרבה וייתכן לעבר הכרעה. נמשיך לעקוב בעניין.
התרעות פיקוד העורף