כתב האישום מתאר מסכת אלימות מתמשכת, שנחשפה בעקבות חקירה שבמסגרתה נבדקו יותר מ־2,400 שעות של צילומי אבטחה. התיאורים קשים לקריאה ולעיכול. על פי סעיפי האישום, המטפלות חסמו את דרכי הנשימה של הפעוטות באמצעות ידיהן, נייר או בד. הן אחזו בראשיהם ובעורפם כדי למנוע מהם לזוז, טלטלו אותם והצמידו אותם בכוח למזרנים. בחלק מהמקרים, כך נטען, המשיכו במעשיהן גם כשהפעוטות כבר השתנקו, האדימו ונאבקו על נשימתם, עד כדי ערפול חושים ואובדן שיווי משקל.
במקרים אחרים נקשרו הפעוטות לשמיכות ולבדים באופן שמנע מהם כל אפשרות לזוז. גם ההאכלה הפכה לאירוע אלים. ראשיהם של תינוקות שהיו קשורים הוטו לאחור, פיהם נפתח בכוח על מנת לדחוס מחית מזון. לאחר מכן נוקו פניהם בתנועות אגרסיביות ומכאיבות.
שיטת ענישה נוספת, על פי כתב האישום, הייתה הכנסת פעוטות לחדר סגור וחשוך, שבו הושארו לפרקי זמן ממושכים ללא השגחה, כשהם בוכים ומנסים לצאת. לא רק הילדים שהותקפו ישירות נפגעו. אחרים נאלצו לחזות במעשים, וגם להם נגרמה, על פי האישומים, פגיעה נפשית.
פתח מסוכן
הרי בגן ילדים מתעוררים במהלך היום מצבים שבהם נדרש מגע פיזי עם הילדים. הפרדה בין ילדים מתקוטטים, הושבתם לארוחה, השכבתם לישון או העברתם ממקום למקום. לפי ההבחנה שהוצגה בפסק הדין, לא כל מגע פיזי אגרסיבי, גם אם הוא בלתי ראוי, ייחשב בהכרח לעבירה פלילית.
השאלה היא אם הכוח הופעל לצורך תפקודי במסגרת ניהול הגן – ענישה או העברת מסר חינוכי באמצעות כוח פיזי – או שמא לשם פריקת כעס ותסכול. אלא שההבחנה הזאת אינה מסתיימת בהגדרת המטרה. גם כאשר קיימת תכלית תפעולית, אופן הפעלת הכוח עשוי להפוך את המעשה לעבירה פלילית, אם הוא חורג באופן מובהק מגבולות המותר.
בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של סאלם בחלקו, צמצם את מספר עבירות התקיפה שבהן הורשעה מ־32 ל־18, זיכה אותה מחלק מהעבירות הנוספות והפחית את עונשה מחמש שנות מאסר לשנה וחצי בפועל. בפרקליטות הסבירו כי לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק של ציונה עמר, ובהתחשב בפסיקת בית המשפט העליון בעניינה של סאלם, לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום נגד עמר.
זו החלטה מטרידה. אנשי הפרקליטות נדרשים להבחנה בין אלימות לשם אלימות לבין אלימות שנעשית לכאורה לצורך תפעולי, ובסופו של דבר מחליטים לסגור את התיק, מבלי שבית המשפט יידרש להכריע בעניינה של החשודה.
המאבק על הצדק
וישנו גם המקרה של שפרה רחל כהן, המטפלת בגן "מיני במביני" בפתח תקווה. כהן הודתה והורשעה במסגרת הסדר טיעון בתקיפת פעוטות בני כשנה. לפי כתב האישום, היא הכתה אותם, תפסה אותם בחוזקה, משכה והפילה אותם. בית משפט השלום גזר עליה רק שלושה חודשי עבודות שירות, חצי שנת מאסר על תנאי ופיצוי למשפחות הנפגעים.
אין פירוש הדבר שכל מערכת אכיפת החוק מקילה עם גננות וסייעות מתעללות. יש גם מקרים שבהם נגזרו עונשי מאסר ממושכים, כמו בפרשת כרמל מעודה, שנידונה לתשע וחצי שנים, ובפרשת אילנה קובר מאילת, שנידונה לעשר וחצי שנים.
אבל דווקא הפערים בין המקרים, ובין חומרת המעשים לבין התוצאה המשפטית, מחייבים דיון ציבורי בשאלה איזה מסר מקבלות מי שמופקדות על הפעוטות ממערכת אכיפת החוק. במקרה של הגן באריאל, תכתובות בין נשות הצוות מעידות על מודעותן למצלמות המתעדות אותן. הן מבטאות את חששן מפני ההורים, אם יגלו את מה שצולם. ולמרות זאת, כך על פי כתב האישום, הן לא נרתעו מלהמשיך במעשי ההתעללות.
אם נדמה שמדובר בכמה פרשות חריגות, כדאי להתבונן בנתונים שהוצגו בכנסת. על פי נתוני המשטרה שהוצגו בוועדת החינוך במאי 2025, בשנים 2018־2024 נפתחו 1,044 תיקי חקירה בגין אלימות של בגירים כלפי פעוטות במסגרות חינוכיות. בתקופה הזאת נפגעו 1,861 ילדים. מתוך 1,044 התיקים הוגשו 221 כתבי אישום בלבד, קצת יותר מחמישית. רוב התיקים נסגרו - רובם בשל חוסר ראיות.
אלה נתונים קשים גם כשזוכרים שתיק חקירה אינו בהכרח אירוע התעללות שהוכח, וסגירת תיק היא לא בהכרח עדות להקלה מכוונת. הם מלמדים על היקף התופעה ועל הפער העצום בין מספר הילדים שנפגעו לבין מספר התיקים שהבשילו לכתבי אישום. זאת למרות קיומן של ראיות מצולמות במצלמות אבטחה בתוך הגנים והקלטות של הורים ששלחו את ילדיהם עם מכשירי הקלטה.
המילים "אלימות פונקציונלית" אולי מסייעות לבית המשפט לשרטט גבולות משפטיים, אבל הן אינן יכולות להפוך את הבלתי מתקבל על הדעת למקובל. ילד שהוכה על ידי מבוגר כדי להכריח אותו לאכול או לשבת במפגש, או ילד שאחזו בידו בכוח, אינם אמורים להפוך למקרה גבול בין פעולה טיפולית לבין תקיפה פיזית. אסור ליצור מציאות שבה עצם קיומה של תכלית תפעולית לכאורה הופך שימוש בכוח כלפי פעוט לדבר שניתן להצדיקו.
אסור שהמערכת המשפטית תהיה המקום שבו המאבק לצדק עבור הילדים – שהטיפול והשיקום הנפשי שלהם רק החל – יסתיים בקול ענות חלושה.
התרעות פיקוד העורף