ביטחונה של המדינה נשען לא רק על עוצמתה הצבאית, אלא גם על בריתות אסטרטגיות שמעצימות אותה. לישראל אין כמעט עומק אסטרטגי, והיא ניצבת מול אויבים שאוכלוסיותיהם ומשאביהם המשותפים גדולים משלה לאין שיעור. ארה"ב מספקת נשק, מודיעין, אספקת חירום וגיבוי דיפלומטי. האיחוד האירופי מספק שווקים חיוניים, האחראים לכמעט שליש מסחר הסחורות של ישראל. קרע איתם יסכן את ביטחונה ואת שגשוגה של ישראל.
פגישותיי עם גורמים דיפלומטיים וצבאיים ומעצבי דעת קהל באירופה ובאמריקה חושפות הלך רוח משתנה. רבים מהם ידידי ישראל, ובכל זאת אני מתקשה לנקוב בשמו של אפילו אחד שאינו מזועזע מישראל שמייצגת קואליציית נתניהו, כשהשעון כבר מתקתק לקראת סנקציות ואמברגו נשק.
הישראלים חייבים להבין זאת בבהירות: לא יהיה להם חיל אוויר, לא תהיה להם עליונות מודיעינית, לא יהיו 8200 או כיפת ברזל. העובדה שלא הצליחו להסביר זאת באופן משכנע ליותר אנשים היא הטרגדיה הגדולה של מערכת הבחירות. ההונאה העצמית המונומנטלית שמניעה את הפוליטיקה כאן הורשתה להימשך. תבוסתו של נתניהו הייתה צריכה להיות חד־משמעית הרבה יותר, כמו זו של הרפובליקנים.
הוא גם מבין שנסיגה מיידית מהגדה המערבית אינה מציאותית, ושהסכנות הביטחוניות עצומות. אבל המשך המדיניות הקיימת עלול להמיט על ישראל לחץ בינלאומי כבד מנשוא. ההסדר הזה שרד כמעט 60 שנה משום שהעולם היה עסוק. כעת הוא מתפנה לסוגיה, ועוד איך.
מאז 1967 ישראל שולטת במיליוני פלסטינים ומרחיבה התנחלויות בשטח שלא סיפחה ושמעמדו המדיני לא הוסדר. ממשלות ישראל התייחסו לשטח יותר ויותר כאל חלק מהמדינה, בלי להעניק לפלסטינים זכות הצבעה במדינה השולטת בחייהם.
זוהי סתירה קשה עבור דמוקרטיה התלויה בשיתוף פעולה בינלאומי. שתי אוכלוסיות חיות באותו שטח עם זכויות פוליטיות שונות בתכלית. הרשות הפלסטינית מספקת מראית עין של שלטון עצמי, אך בפועל שולטת במובלעות מנותקות, בעוד ישראל קובעת בענייני ביטחון, גבולות, תנועה וקרקעות. כוחות ישראליים נכנסים לערים פלסטיניות, וההתנחלויות מתרחבות סביבן.
האירוניה היא שפוליטיקאים שהתנגדו בעבר בחריפות לתהליך אוסלו מציגים כעת את הרשות הפלסטינית, שאותו תהליך יצר, כהוכחה לשלטון עצמי פלסטיני. האוטונומיה החלקית, שבעבר נחשבה בעיניהם לוויתור בלתי מתקבל על הדעת, הפכה להצדקה שלהם לשליטה בלתי מוגבלת בזמן.
בריתותיו של נתניהו בחו"ל סייעו להגן על הסתירה הזאת. פופוליסטים לאומניים וציניים כמו טראמפ מייחסים בדרך כלל פחות חשיבות לזכויות אדם, והם נטו פחות להעניש את ישראל על רמיסתן. המגן הזה הולך ונעלם.
ניצחון הדמוקרטים בקונגרס הוא משמעותי במיוחד. נשיא דמוקרטי עתידי עם רוב בשני הבתים יוכל לבחון מחדש את היחסים עם ישראל, לרבות הסיוע הצבאי, הגיבוי הדיפלומטי וההתנחלויות. הוא ימצא בעלי ברית גם בימין האמריקאי, שם התמיכה בישראל נחלשת (ע"ע ג'יי די ואנס וטאקר קרלסון).
משימה היסטורית
ממשלה שמתעלמת מחששות אלה אינה מפגינה עצמאות, אלא פשוט מהמרת על עתידה של המדינה. היא מנווטת את הטיטניק לעבר הקרחון.
איזנקוט אינו צריך להבטיח הסדר קבע מחר בבוקר, או להעמיד פנים שההנהגה הפלסטינית מסוגלת לספק הסדר כזה באופן מיידי. למרבה הצער, אין לו המנדט הציבורי או השותפים הקואליציוניים הדרושים לכך. הוא לא יכול ליזום מהלכים גדולים – אבל הוא כן יידרש לפתיחות מול מהלכים שיותנעו מבחוץ.
נתניהו מותיר אחריו אדמה חרוכה, אך יורשו יוכל לבחור בשינויי מדיניות, שיעניקו לבעלות בריתה של ישראל סיבות ממשיות לתמוך בה, ולאזרחיה - חלופה לתחושת חוסר המוצא. ישראל זקוקה לאתחול מחדש, הן במדיניותה והן בפנים שהיא מציגה לעולם – והתהליך צריך להתחיל בצעדים מעשיים.
שנית, יש לפעול בנחישות נגד אלימות של קיצונים יהודים בגדה המערבית. מי שתוקפים אזרחים פלסטינים, מציתים רכוש או מטילים אימה על קהילות חייבים לעמוד בפני חקירה, העמדה לדין וענישה משמעותית. אי אפשר פשוט לשכוח את התקיפות שבוצעו בעבר. הממשלה חייבת להוכיח שהחוק מגן על פלסטינים כשם שהוא מגן על ישראלים. האמינו לי: העולם ישים לב.
שלישית, יש לסיים את החרם המזיק על הרשות הפלסטינית. חידוש הדיאלוג אינו מחייב ויתור על דרישות ביטחוניות. ישראל צריכה להתעקש על רפורמות, על חיזוק מנגנוני הביטחון, על פעולה נגד הסתה ועל פירוק ארגונים חמושים. אבל דרישות אלה חייבות לבוא לצד הרחבת הסמכויות האזרחיות הפלסטיניות, שיפור הרציפות הטריטוריאלית ודיון רציני בהגבלת השליטה הישראלית.
לבסוף, יש לעצור את הרחבת ההתנחלויות, בוודאי מעבר לגדר הביטחון, עד להכרעה על עתיד הגדה המערבית. הציבור חייב לדון בסכנות הנסיגה ובחוסר האפשרות להמשיך בכיבוש לצמיתות. הקפאה תמנע החמרה ותוכיח לבעלות בריתה של ישראל שהשינוי אמיתי. היא עשויה גם לפתוח מחדש את הדרך לשלום עם סעודיה.
אף אחד מהצעדים האלה אינו מבטיח שלום. הפוליטיקה הפלסטינית מפולגת, החששות הביטחוניים הישראליים ממשיים, והסדרי הביטחון ידרשו עבודה ממושכת עם ארה"ב ומעצמות אזוריות. אבל היעדר פתרונות קלים אינו מצדיק מדיניות שמחסלת בהדרגה כל אפשרות לפתרון. הכוונה, כמובן, להמשך ההתנחלויות.
במשך כמעט 60 שנה ישראל קנתה זמן, והתייחסה לקיפאון המדיני כאל היתר להעמיק הסדר הרה אסון למפעל הציוני. העולם הסיט את מבטו, אך העידן הזה מגיע לקיצו.
הבחירה היא בין מניעת האסון לבין תגובה מאוחרת, לאחר שבידוד, נזק כלכלי ובריחת מוחות כבר החלישו את ישראל. משימתו ההיסטורית של איזנקוט, אם יושבע לראשות הממשלה, היא לנווט את המדינה בתבונה דרך המשבר הזה. זו משימה גדולה יותר מגיוס החרדים. היא גדולה אפילו מסילוקו של מלאך חבלה מלשכת ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף