וזאת בדיוק עלילת הדם המודרנית - לייטר אמר שאם העורכים חושבים ש"כולם" חושבים כך, סימן שהם לא מקשיבים לאלה שלא ולא נותנים להם קול או מקום. מבחינתם "רצח העם" הפך לעובדה, וכשחוזרים על משהו מספיק פעמים, גם אם אין לו סימוכין במציאות, אנשים מתחילים להאמין בו. כשהם מאמינים שקבוצה מסוימת היא אם כל חטאת, הם מתחילים להצדיק אלימות כלפיה.
למרביתנו קל לראות את עלילות הדם שנרקמות עלינו, אבל קשה להם לראות שכך גם מתנהלת התקשורת הפנימית שלנו. גם אנחנו סובלים מנרטיבים שמהודהדים בלי סוף כלפי קבוצות, כאשר כל מידע שסותר אותם מושמט או ממוזער. השאיפה העיתונאית לאמת אובייקטיבית כמעט כבר לא קיימת, והרבה עיתונאים שואפים להשפיע ולייצר דרמה, הרבה יותר משהם שואפים לתת מידע רחב, מאוזן או מדויק. ברשתות החברתיות זה כמובן גרוע יותר.
הנרטיבים מדמים כל מצב כקיצוני, גם כשהמציאות מורכבת ולא לגמרי ברורה. לכאורה חייבים לבחור בין מצב קיצוני שאתה יכול לחיות איתו לבין מצב קיצוני שמאיים על קיומך. הדינמיקה הזו מכניסה את רוב הציבור לפחד.
אנחנו מדברים הרבה על הקיטוב ועל השנאה, אבל מקדישים פחות מדי תשומת לב לפחד שמזין אותם. לא רק התנגדות לעמדות של המחנה האחר, אלא תחושה שאם הוא ישלוט, החיים כפי שאנחנו מכירים אותם יהיו בסכנה. במצב כזה, פשרה נראית כמו הפקרות, והקשבה לצד השני נתפסת כמעט כבגידה.
מדינה בפוסט-טראומה
תומכי השינוי מלאים בפחדים אחרים: ממהפכה משטרית, מממשלה שתיזום מלחמה כמהלך פוליטי, משלטון שמתעלם מצורכיהם ואפילו נהנה לדרוס אותם ואת כל מאווייהם, וממדינה מבודדת שלא יהיה אפשר לחיות בה. וכל זה עוד לפני שדיברנו על הפחד ההדדי בין ערבים ליהודים ובין חרדים לחילונים. אנחנו כל הזמן מדברים על הצורך להחזיר אמון, ואמון מחזירים על ידי הורדת מפלס הפחד. אבל איך זה אמור להתקיים בעידן הנרטיבים והרשתות החברתיות?
אחת המשימות החשובות של הממשלה הבאה שתקום היא בדיוק זו. להוריד את מפלס הפחד הכללי ולהחזיר שלווה מינימלית לחיי הישראלים. גם ככה חיינו כאן פחות שלווים מהחיים במדינות מערביות אחרות בגלל המציאות הביטחונית. אבל הרעילות הפוליטית הפרה את השלווה היומיומית גם מכיוונים אחרים.
יש אנשים שמוצאים פורקן, נחמה או אשליה של פתרון בנרטיבים החלקיים האלו, אבל רבים פשוט לא מסוגלים לחיות ככה יותר. עד לפני כמה שנים, אנשים הרשו לעצמם להיות הרבה פחות מעורבים בפוליטיקה. היום זה הפך לבלתי אפשרי. ישראלים רבים חיים בתחושה שאם לא יהיו מעורבים, מפלגות זדוניות יסכנו אותם ויהפכו את חייהם לבלתי אפשריים. הפחד גומר אותם. כשהפחד עובר איזשהו מפלס, הוא הופך להצדקה לאלימות.
דווקא בגלל הקיטוב הבלתי נסבל, רבים רואים את האחדות כמשימה החשובה ביותר כיום, גם אם הם מזדהים אידיאולוגית עם אחד המחנות. גילוי נאות: גם אני ביניהם. אבל אחדות אמיתית היא לא סיסמה או מניפולציה. האם היא אפשרית במצב הנרטיבים הנוכחי, כששני המחנות כל כך מפחדים זה מזה? שאלה טובה.
מה הייתה המטרה של הנאום, אם כן? נראה שהמטרה היחידה הייתה לערער את הלגיטימציה לממשלה אחרת. אבל התוצאה הייתה שכנוע עמוק יותר של גוש השינוי שאין ברירה אלא להקים ממשלה אחרת. היא אומנם נשמעת פחות טוב מאחדות, אבל לפחות היא אפשרית. נתניהו כנראה לא מבין את עומק הפחד שקיים בקרב חלק מהציבור ממנו אישית, מסדרי העדיפויות שלו וממעשיו.
העם שלנו אומנם פסיכוטי ומסתגל לכל מצב, אבל אין היתכנות לפוליטיקה שלוחצת לו על כל כפתורי ההישרדות כל הזמן, כשיטה. מדובר בשיטה מקולקלת שמיצתה את עצמה. למען אחדות, הדבר המרכזי שצריך להיפרד ממנו זה הסגנון. מה יותר פשוט מההבנה הבסיסית שמי שבאמת רוצה אחדות בא בטוב.
להתנגד ולסמוך
כמובן שלבוא בטוב זו רק ההתחלה. מי שרוצה אחדות צריך גם להיות מוכן לוותר, להגביל את כוחו שלו ולתת לצד השני סיבה ממשית להאמין לו. הטון יכול לפתוח את הדלת. ההתנהלות בפועל קובעת אם אפשר להיכנס דרכה.
כולנו צריכים להבין שאחדות לא תקום כל עוד כל מחנה מחכה בעצם ליום שבו האחר ייכנע. הרי אף מחנה לא ייכנע. אחדות מתחילה בנכונות לוותר על כוח, גם כשיש לך מספיק ממנו כדי לכופף את האחר ולא לוותר על כלום. לכן האחריות הגדולה ביותר מוטלת על מי שמחזיק בשלטון: להוכיח שגם מי שמתנגד לו יכול לסמוך עליו שישמור על מקומו, על זכויותיו ועל עתידו.
כל עוד ניצחון של מחנה אחד נחווה כאיום קיומי על האחר, שום נאום על אחדות לא יספיק. המבחן של מנהיגות 2026 הוא לא כמה אנשים היא מצליחה לגייס באמצעות הפחד, אלא כמה אנשים יכולים להפסיק לפחד כשהיא בשלטון. והמשפט הזה נכון גם לגבי נתניהו וגם לגבי איזנקוט.
התרעות פיקוד העורף