הסינים, המלט והילד שלא קם בבוקר: שבוע מהגיהינום | רון קופמן

האמת, באמא, מה שנקרא, כך אני מרגיש בשבועיים האחרונים. יום שישי, 30 באוקטובר היה שגרתי בשבילי. לא ישנתי בלילה שלפני, כי השתתפתי ב"יציע העיתונות" בערוץ הספורט.

הגעתי הביתה סביב 1:30 לפנות בוקר. עוד הייתי עמוס באדרנלין שידורי, אז צפיתי בסדרה הולנדית בנטפליקס שהעברתי אותה לשפה האנגלית. היא נקראת "השקר המושלם". סיימתי את הצפייה החלקית סביב 6:30. התקלחתי, פיזרתי על עצמי ענן מבושם מחמשת הבשמים של בני הצדיק, ויצאתי לשידור ברדיו 103FM.

חזרתי הביתה אחרי השידור לשנ"צ מתוכנן של ארבע שעות. תדרכתי את המערכת, שזו כיפוש כמובן, להעיר אותי ב-14:30, כי יש לי שידור כדוריד. היא ענתה: "איי-איי-סר", ונרדמתי בתוך 21 שניות, אבל מי סופר.

בדיעבד נודע לי שבדירה התרחשה טראומה. בונים לנו ממ"ד נגד השיגיונות של אבי האומה המתחזה לצ'רצ'יל (מהאויבים איני חושש, כמו שאני חושש ממנו...). מפה לשם ומשם לפה, יצקו בטון על קיר הבניין, ללא ידיעתי. אממה, חוסר תיאום בין מפעיל מערבל הבטון לבין הפועלים הסינים, שהיו צריכים לכוון את המגש לתבנית היציקה, גרם לכך שעומס המלט גלש דרך חלון חדר העבודה שלי לתוך הדירה.

בדיעבד - תמיד טובה המילה הזו בשבילי - כיפוש זיהתה את המפגע ולא העירה אותי, תודה לחסדי השם, אלא הזעיקה את הקבלנים והמהנדסים שהיו בזירה. שוב, בדיעבד - ברוך השם, השוטר והשופט - הייתה לה אינטליגנציה רגשית מספקת כדי להתריע בפני הצוות לא להעיר אותי. היא אמרה להם: "בעלי לא מגיב טוב לטראומות שקורות בגלל חוסר בתשומת לב". הם שאלו אותה מי זה בעלה, היא ענתה - והם הסכימו מיד.

מפה לשם ומשם לפה, הגיעו לדירה כ-20 סינים לאסוף את המלט, שכבר נצבר ועלה לגובה של מטר ונזל לסלון, במריצות ושקי ענק, לקרצף את הרצפה במהירות - לפני שהמלט יתייבש ויתקשה, ואז ראחת פלסטין, ראחת, הלך הבית.

נתתי שנ"צ יפה. ב-14:30 היא העירה אותי, עם אספרסו כפול ועוגת תפוחים. "מאמי, קום, יש לך שידור". קפצתי מיד, כי כך אני עם עבודה. אם היא הייתה אומרת לי שמחכים לנו לארוחת צהריים/ערב, הליך היקיצה היה נמשך 30 דקות לפחות.

שמעתי רעש מחוץ לדלת החדר. "מה קורה כאן, כיפוש? אל תגידי לי שיש לנו אורחים".

היא התיישבה על המיטה. "מאמי, אל תתרגז, אני מבקשת. קרה כאן משהו, יש לנו מלט בחדר העבודה. הייתה לעובדים טעות, מתקנים את זה עכשיו".

לא הבנתי על מה היא מדברת. "מאמי, תתארגן, קח איתך את הקפה והעוגה. תחזיר לי את הצלחת כשתחזור. אל תדבר עם אף אחד. כולם עצבנים פה, אני על זה, אל תתערב. זה לא זמן לריב".

כשיצאתי מהחדר, ראיתי את כיפוש משוחחת עם הסינים באמצעות גוגל טרנסלייט. היא הסבירה לי שהיא שואלת אותם אם הם רוצים קפה וכריכים. הם ענו לה בחיוך ובתנועות ראש להסכמה. במקביל הם הניחו קרשים על הרצפה, כדי שאוכל לצלוח את בריכת הבטון במסדרון ולהגיע לדלת הכניסה. החדר המוצף נראה כמו חושה ארעית בשג'עייה, אחרי טילטילון שפגעו בו.

"מה עם הילד, איפה הוא? הם יצקו אותו?",

היא חייכה. "לא, הכל בשליטה, הוא יצא לצופים. הוא רגוע לחלוטין. אל תדאג, ואני שוב מבקשת - לא לדבר עם אף אחד, בטח שלא עם האנגלית של נהגי המשאיות שלך. בשבילי, מאמי, תעשה את זה בשבילי".

עזבתי את זירת האסון. אחרי השידור התקשרתי אליה. "מה קורה, כפרע? את עוד מארחת את המלוכסנים, או שאני יכול להגיע הביתה. אני רוצה לאכול ולחזור לישון. אני עייף ומזועזע".

"הכל בשליטה, מאמי. לקחתי לנו סוויטה במלון ווסט על הים, סי-ויו, כמו שאתה אוהב. עם מרפסת כדי שתוכל לעשן, שתי טלוויזיות עם נטפליקס, הכל מוכן לך. תגיע למלון, אני וגיא כבר כאן. אל תדאג, הקבלן כבר העביר לי כסף על שני לילות במלון, הוא אמר שמבחינתו שנהיה כאן שבוע. טיפלתי בכל, כדי שלא תתרגז. הזמנתי לנו מקום במסעדה יוונית שאתה אוהב. כשתגיע נצא לארוחת ערב. אגב, ארזתי לך טרולי, תגיע ישר לכאן. קניתי לך טבליות אספרסו, סיגריות, עוגות, סודה, מיץ עגבניות, טבסקו, לימונים וקרח. הכל מסודר, רק אל תחטוף לי עצבים".

"אתה באמת מוגבל, כמו שאשתך הסבירה לי?", שאלה המנהלת. "לא כל כך מוגבל, כמו שהיא חושבת, אבל אני רק על אדים של אנרגיה, אז איני תפקודי", עניתי לה.

הסוויטה באמת הייתה יופי, גם ארוחת הערב. אפילו לא דיברנו על הטראומה של היציקה. לאחריה נפלתי למיטה, רק מהצפייה המדכאת בשידור החוזר של "אולפן שישי". קשקשו שם על ממשלה צרה, בלוק חוסם, עראברים וחניוקים, ושאר קנוניות פוליטיות מטונפות של אגם הדרעק. בלוק חוסם יש לי בבית כרגע, אני לא בנוי לעוד בלוקים מבית מדרשו של איווט. אני אומנם הצבעתי לו, כי אני אידיוט והאמנתי לו שגוש השינוי יקים גועליצייה בלי עראברים וחניוקים. "ממשלה ציונית, בלי ערבים וחרדים", הוא הבטיח לי במשך שנה, וגם אחרי המדגם.

בהבטחות, הונאות, נרקיסיזם מזוקק, שימת זי"ן פראית על הבוחר/ים, איווט תותח בדיוק כמו ארבעת חבריו להנהגת גוש השינוי, שמזכירים לי את מייק בורשטויין שר: "קוני-קוני-קוני-למל". אגב, קונילמל/ים, זה אנחנו המצביעים שנתנו צ'אנס לחלטוריסטים השרלטנים האלה, שהבטיחו לנו שאבי האומה המתחזה לצ'רצ'יל צפוי להיות רק זיכרון אזוטרי בדצמבר, לכל המאוחר. עם המחשבה הזו נרדמתי.

כיפוש העירה אותי ב-10 בשבת. "מאמי, קום לארוחת בוקר. סוגרים ב-11. קח גם את גיא. תעלו אחרי שתסיימו, אני אקח את גיא לסרט ולנמל, כדי שתוכל לישון. אבל לפני זה אני רוצה לדבר איתך".

לדבר איתי? על מה? הרי התנהגתי למופת, על מה יש לה לדבר איתי על הסובאח? אני הרי מכיר את כיפוש. לא קפצה לה רגל שמאל, או שאולי לא ראיתי? הרי באופן מפתיע, איני אוהב הפתעות.

חזרנו, כיפוש הכינה לי עוד אספרסו במרפסת. "מאמי, אתה אוהב אותי?", היא שאלה. אני נדרכתי מיד, ואמרתי לעצמי: "הלו, מפגר, תתרכז עכשיו, מיד! זו כיפוש, היא כמו צלף עם כוונת לייזר טלסקופית".

אבל לכיפוש אמרתי: "נו מה, כפרע? התחלנו עם השטויותים? מה זו החקירה תחת אזהרה הזו?".

היא לא הגיבה, כי פראיירית היא לא. "מאמי, אתה זוכר שביום שלישי אני מתאשפזת לניתוח, נכון? אז דיברתי עם אורלי (מנהלת המלון), אם יש סוויטה פנויה לשבוע, כדי שאוכל להתאושש כאן...".

הרגשתי כמו אחד שעובדים עליו שני "ממוקות" עם פטיש של שניצלים. אבל לפני העילפון, עוד שמעתי אותה ממשיכה לתאר לי אגדה קסומה, שאני אמור לככב בה. "תתרכז רגע, הסיגריה שורפת לך כבר את האצבעות, אתה לא מרגיש?".

האמת שלא הייתי מרגיש כלום, אם היו עובדים עליי גם עם להביור. מעולם לא הייתי עם ילדים, הבנות שלי וגיאצ'ו, שבוע לבד. הלוווו, אני הרי נפל. א-ח-ר-י-ו-ת מ-ל-א-ה לשבוע? אני?

אבל אני טיפוס שמרצה. אדם נטול כישרונות חינוכיים, טיפוליים או אחראיים, רחמנא ליצלן. אז אמרתי לה: "בטח, כיפוש, מה שליבך הקטן חפץ".

"מאמי, נו די, תהיה רציני רגע. חשבתי על זה. בבית עובדים משבע עד ארבע כל יום, הרעש מחריד, אני לא אוכל לישון דקה. אתה יודע שאני עם מיזופוניה (שמיעת יתר). אני לא אוכל להירדם".

יואו, רצה לי מחשבה בראש: אשתי מעבירה עליי סיבוב, באומנות, עליי! אדם אינטואיטיבי, שלא מאמין בשום ולשום הולך על שתיים באנושות, כבר או-טו-טו 68 שנים, חסדי השם בפברואר.

"כיפוש, בואי, אני אעשה לך את זה קל. הכל בסדר, נשנע אותך מאיכילוב היישר לכאן. יאללה סגרנו, קחי את גיאצ'ו, אני צריך לנוח. חייב להכיל את התיק הזה".

"תודה, חיים שלי, שאתה קיים. אין כמוך", היא אמרה, ומיד פקדה על הצדיק. "אתה רוצה ללכת לסרט ולנמל? תהיה מוכן בתוך חמש דקות. אבא עייף, הוא חייב לנוח".

ביום שני הגיע התדריך האחרון, החפיפה. "מאמי, תקשיב לי טוב. תהיה אסרטיבי עם גיא. הוא לא חבר שלך, אתה אבא שלו, כן? הבטחתי לו שתיקח אותו למסעדה הערב, כי הוא מוצף רגשית בגלל הניתוח. תסביר לו שזה כלום, שמחר אשתחרר. תהיה איתו קצר ומדויק. שלא יגרור אותך למשפטים ארוכים, כי אתה תפסיד בכל עימות. זה ברור לך? תהיה כמוני, הנחיות לביצוע, ותשאול קצר אחרי שהמשימה בוצעה. הוא חייב ללכת כל יום לבית הספר. אל תוותר לו. אני דורשת ממך לא לוותר. גם על חוגי הספורט וגם על הצופים. הבנת הכל?".

"כיפוש, כשמסבירים לי לאט, אני תופס מהר. אבל טון הדיבור הדידקטי שלך קשה לי. אני רק נראה פקק בחבית, אבל אני הפקתי בחיי הרבה אירועים גדולים יותר לעומת טיפול בנער בן 14".

"יופי, חיים שלי, אני סומכת עליך".

אז היא התאשפזה ונותחה בהצלחה. דיברתי עם הרופא: "נו, דוקטור, מה קורה? דבר אליי, איך הבובה? מתי היא חוזרת לתפקוד מלא? אתה יודע שעכשיו אני מיסטר-מאם, וזה תפקיד שגדול עליי לפחות ב-100 מידות".

הוא הביט עליי במבט קצת נוזף ומזלזל. "היא במצב מצוין. לגבי שאלותיך, כבר דיברתי איתה על כל מה שהיא צריכה לעשות כדי להתאושש. היא בטח תעדכן אותך".

"דוקטור, זה דיבור לקוי. אני רק שאלתי מתי היא תהיה תפקודית. תן לי את ציר הזמן".

"שבועיים. בעוד שבועיים", הוא השיב לי: "היא תהיה מרי פופינס. היא תעוף בבית עם מטרייה. ברשותך, יש לי דברים לעשות, אז שלום לך".

כן, זה עוד בעל מלאכה שמתייחס אליי באדנות ובזלזול, רק כי אני נחמד מדי. אבל מה לעשות שאני התחייבתי לכיפוש, באמאאא שלי, שלא אתן את המופע הרגיל שלי בבתי חולים: "רבותיי, במחילה מכבודכם וכבודכן. למי אני צריך למ---ץ כאן, כדי שאזכה להתייחסות כלשהי? רק תגידו לי, אני נכון לקרב". מה לעשות, היא נבהלת, היא עדינה מדי.

גיאצ'ו הצדיק היה אחלה ילד, עד הבוקר. השכמתי ב-6:30 כדי להעיר אותו לבית הספר. רבע שעה הוא לא ענה. השכנה מקומה 6 תודה לי מאוחר יותר בבוקר, שהשאגות שלי העירו אותה במיידי. היא אפילו ריחמה עליי.

הוא נעל את דלת חדרו, ותקשר איתי טלפונית. "אבא, אני חולה, וגם נורא כואבת לי הברך. אני חושב שנוותר היום על הבצפר. אני גם מוצף רגשית מאמא. היא לבד במלון, נורא בודדה וגם כואב לה. אתה יודע שאני קשור אליה נורא. אז אני אשן עד הצהריים. ואחרי שאתעורר, אמא תזמין לי גט טקסי ואלך לבקר אותה. תאסוף אותי מאמא כשתסיים לעבוד".

עלה לי הדם לראש. הייתי כבר אחרי שני אספרסו (כן, למדתי להכין בצוק העיתים. במצוקה, אני תותח) ושלוש סיגריות, אז עניתי לו לאט, כדי שיבין מהר: "גיאצ'ו, אם נראה לך שאתה בכלל יכול להעביר עליי סיבוב, אתה חי בסרט. אני נותן לך דקה לפתוח הדלת. אם אתה יודע מה טוב בשבילך".

שלחתי את גיא למיטה בשעה שמונה בערב, לפי הפק"ל של אמא שלו. שוב הייתי מאושר. אבל ב-23:00 הוא הודיע לי שהוא רעב. "איך אתה רעב?", שאגתי - "אכלת סטייק לפני שלוש שעות".

"מה לעשות, אבא? אני רעב. אני רק צריך פופקורן ושני טוסטים. אני אכין לי, כי אתה מוגבל, כמו שאמא אומרת. אתה רוצה גם טוסט?".

"כן, תכין גם לי, גיא. אבל שלא תהיה לך טעות, אתה מתעורר ב-6:45 מחר. גם אם יש מלחמת עולם, עם טילים. זה ברור לך?".

"בטח, אבא, אני גם אשים לי שעון מעורר. צ'יל, לא בריא לך להתרגז. אתה יכול גם לדבר איתי, בלי לתת לי פקודות. הבנת?".

הבנתי, אבל לא ידעתי שהוא מעביר עליי סיבוב. הוא הלך לחדרו, ביקש רשות לקנות שני פרקים של "רמזור", הסכמתי על פרק אחד. הוא חייך לעצמו, ובטח אמר בליבו: "אבא שלי, האיש הכי חלש שיש. אצל אמא, אם הייתי מבקש בלילה לקנות פרק, היא הייתה מוציאה לי את הממיר מהחדר. אבא רק מביט בי, וחושב שאני פוחד ממנו... חחח... חחח...".

בבוקר שנינו לא התעוררנו. בדיעבד, הילד הוא ארכי-נוכל. הוא חיכה שאירדם - וביטל לי את ההשכמה בטלפון...

כיפוש התקשרה אליי 13 פעמים, עד שעניתי לה. "מאמי, המורה התקשרה אליי עכשיו. גיא לא הגיע לבית הספר. ולמה אתה לא עונה לי?". "וואי וואי, כיפוש, לא יודע מה קרה לי. לא התעוררתי להשכמה".

היה לה קול מקפיא: "קום, עכשיו, מיד! תעיר את הילד, וקח אותו לבית הספר. עכשיו. אם הוא לא מגיב לך, קח סכין קהה מהמגירה במטבח.

"טוב, מאמי, אני מגיעה הביתה".

נרדמתי כמעט מיד, תוך כדי מחשבות שבערב, כשאהיה אצלה, אני חייב לבדוק את התרופות שלה. כי כשהייתי משומש, והרבה שנים הייתי, לא הגעתי לדרגות כאלה של טירוף.

בתוך רבע שעה שמעתי אותה בבית. "גיא, פתח את הדלת מיד. זו אני, לא אבא. בעוד דקה אני נכנסת לחדר, אתה שומע אותי?".

הוא לא ענה. היא הביאה את הסכין, נכנסה לחדר, הוא נבהל: "אמא, מה את עושה פה? את צריכה לחזור רק ביום רביעי".

החנופה לא עזרה. כי למטה חיכתה המונית שלה. בתוך חמש דקות היא ארגנה אותו למופת. עמדה לידו כשצחצח שיניים. הוא ביקש להתקלח, היא שאגה: "לא! תתקלח כשתחזור הביתה. אתה מתקלח שש פעמים ביום, אז היום רק חמש. תזדרז". היא הכינה לו ארוחת עשר, והוא ירד למונית.

היא הורידה את שרי, ניקתה את הדירה, ורק השאירה לי שקית זבל, כדי שאוריד מאוחר יותר.

היא הגיעה אליי למיטה. "קום, מאמי, אני יודעת שאתה ער". פתחתי עפעף. "מה ביקשתי ממך? רק לדאוג שהוא ילך לבית הספר. אבל אתה חלש, מאמי, אז הוא קולט ומסתלבט עליך. בדקתי כבר בטלפון, הוא כיבה לך את השעון המעורר. איך זה קורה לך? איך הוא יודע את הסיסמה?".

ואז היא הזמינה לה מונית ועזבה.

אפילוג.

ידעתי שצפויים לי עוד דברי תוכחה. טלפנתי לרוני היהלומן. "אתה ער, יופי. תכין לכיפוש צמיד טניס. שיהיה מוכן עד 18:30. אני במצוקה, בנאדם. היה לה יומולדת, ושכחתי. הבנת? שש וחצי, לא דקה יותר מאוחר. דבר איתה, היא תשלם לך בביט. יום טוב לך, אל תאכזב אותי".

בדרך לכיפוש, אחרי השידור, חששתי שצמיד לא יספיק לנוכח חומרת העבירות. עלה לי רעיון. בחניה שלי במלון היא שלחה לי צילום של הצמיד על ידה וכתבה: "תודה, חיים שלי, אהוב ליבי", עם ימבה לבבות. אבל ידעתי שנדרש עוד דבר מה.

נכנסתי לסוויטה, היא קמה לחבק אותי, ואז אמרתי לה: "כיפוש, חשבתי על זה. למה שתחזרי ברביעי? תישארי עד שישי. לפחות יהיו לך עשרה ימי מנוחה מלאים. שישבת הרי לא עובדים בבניין אחרי אחת בצהריים".

היו לה דמעות בעיניים. "אתה האיש הכי טוב ורגיש שהכרתי בחיים שלי. אין, פשוט אין עליך".

מתברר שהיא לא מכירה. אני לא הכי טוב, ובטח שלא הכי רגיש. אני פשוט שורד, נלחם על חיי ואורח חיי, כבר המון שנים.

אז אני מסתדרניק. הבנת את זה, כפרע?