הסכנה לישראל מגיעה דווקא מהידידה הגדולה ביותר שלה: "שחררו, עזבו אותנו מהדבר הזה" | שמואל רוזנר

הדיון על שיעור הצבעה בבחירות דמוקרטיות מוביל לסוג של פרדוקס. מצד אחד - שיעור הצבעה גבוה הוא דבר שנחשב רצוי. הוא מעיד על מעורבות אזרחית. הוא מעיד על דמוקרטיה מתפקדת ובריאה. מצד שני - שיעור הצבעה גבוה מלמד על קושי, על תחושת חירום, על רמת קיטוב גבוהה, על רמת חרדה גבוהה.

שתי דוגמאות טריות: הבחירות בישראל, שבהן נרשם שיעור ההצבעה הגבוה ביותר במאה הזאת. למעשה, הבחירות הראשונות שהחזירו את הסטנדרט קרוב למדי למה שהיה מקובל בישראל לפני השינוי הכושל של שיטת הבחירות באמצע שנות ה-90. למה כל כך הרבה ישראלים באו דווקא השנה להצביע? זה די ברור. מחלוקת חברתית גדולה, מלחמה ממושכת, תחושת חירום, אמונה שהבחירות גורליות - ממש להיות או לחדול.

מנקודת מבטו של המשקיף הישראלי על הבחירות האמריקאיות יש סיבה כפולה לדאגה. לא זו בלבד שאמריקה מקוטבת באורח שמריץ מספרי שיא לקלפיות, אלא גם שאמריקה מצליחה לא להיות מקוטבת רק בנושאים מעטים, שלפחות אחד מהם (השאיפה לסיים את המלחמה באיראן) נוגע לאינטרסים של ישראל. ייתכן שמסתתר כאן רמז להיפוך מעניין - ומטריד כמובן - שיש לשים לב אליו.

במשך שנים רבות, עשורים, ישראל הציעה לאמריקאים את הנרטיב הבא: יש אצלכם מחלוקות על הרבה מאוד עניינים של חוץ ושל פנים, יש אצלכם תחרות על מי שמחזיק בכוח. אבל יש דבר שהוא מעל המחלוקת הפוליטית. מעל הקיטוב המפלגתי. הדבר הזה הוא התמיכה בישראל. דמוקרטים ורפובליקנים תומכים בישראל. ליברלים ושמרנים תומכים בישראל.

הנרטיב הזה כמובן קצת פשטני. זו הייתה הסיסמה של אוהדי ישראל, והנתונים לא תמיד תמכו בה. ובכל מקרה, היא הלכה ואיבדה מתוקפה, הלכה ונשחקה בעשורים האחרונים. ב-1978 כמעט לא היה פער מפלגתי בתמיכה בישראל. 49% מהרפובליקנים ו-44% מהדמוקרטים העדיפו את ישראל על פני הפלסטינים - פער של 5% בסך הכול. והוא נותר יציב למדי בשני העשורים הבאים. תמיכה דו-מפלגתית. עד תחילת שנות האלפיים. 20 השנים הבאות הן אלה שבהן ישראל ותומכיה מנסים להחזיק בכוח את סיפור התמיכה הדו-מפלגתית, והנתונים מתעקשים שזה סיפור לא ממש מדויק. התמיכה של רפובליקנים בישראל מתגלגלת מסביבות ה-60% עד קרוב ל-90% (בשנת 2018 - 87%). התמיכה של דמוקרטים בישראל נמוכה הרבה יותר: בין 40% ל-60% ומגמה של שחיקה.

בסוף העשור הקודם הסיפור על תמיכה דו-מפלגתית התחיל להישמע מגוחך. בשאלה הקבועה של גאלופ על אהדה לישראל לעומת הפלסטינים (שאלה קצת מעצבנת, אבל היא היחידה שנשאלת ברציפות לאורך כל כך הרבה עשורים), הדמוקרטים הופכים את עמדתם והעצמאים הולכים אחריהם. ב-2023 האהדה של הדמוקרטים לישראלים ירדה ל-38%. ב-2026 זה כבר 17%. ובקרב העצמאים: 30% לישראל מול 41% אהדה לפלסטינים. גם זה היפוך. ובקרב רפובליקנים עדיין רוב גדול בעד ישראל, אבל לא גדול כפי שהיה בעבר. 70% זה הרבה פחות מ-87%.

כאן מתגלה למעשה הצורך לתאר את מה שמתחיל להיראות סימנים חשודים של סגירת מעגל: סיפור של תמיכה דו-מפלגתית, שנעשה עם הזמן לסיפור של תמיכה חד-מפלגתית, עד שהוא עובר היפוך מלא וחוזר להיות סיפור של קונצנזוס, הפעם של התנגדות דו-מפלגתית. מקונצנזוס בעד ישראל - למחלוקת פוליטית על ישראל - לקונצנזוס נגד ישראל. אם ההיפוך הזה יתממש, ישראל שוב תספק לאמריקאים את הנרטיב המנחם של הסכמה, לפחות בנושא אחד. רק שהפעם, במקום שזו תהיה הסכמה בעד התמיכה בישראל, זו תהיה הסכמה נגד התמיכה בישראל.

וכמובן - זה תיאור מוגזם של מצב הדברים הנוכחי. זה לא המצב כעת. אפשר לקוות שלא יהיה אף פעם. ומצד שני - זה לא תיאור מוגזם של מצב עתידי אפשרי, אם המגמה הנוכחית תימשך.

מה שקורה בקנזס

הסלע שעל שמו נקראת העיירונת הזאת - המילה עיירה גדולה עליה בעשרה מספרים - הוא אתר לאומי קטן. הוא מתנשא לגובה לא רב מעל המרחב השטוח. נקודת ציון ששימשה את השיירות בנתיב הסנטה פה המוביל מפרנקלין מיזורי לסנטה פה ניו מקסיקו. במאה ה-19 זה היה הנתיב שבו עברו רבים מאוד, מהגרים, מתיישבים, סוחרים, לוחמים, בדרך הארוכה לכיבוש ההדרגתי של דרום-מערב ארה"ב.

חשיבותו של סלע פאוני נובעת ממיקומו: בערך מחצית הדרך מנקודת המוצא לנקודת היעד. במקור גובהו של הסלע היה בערך 45 מטר, כך שהיה אפשר לראות אותו למרחוק. אלא שפורצי הנתיב לרכבת, שנזקקו לסלעים כדי ליישר את הקרקע שעליה הניחו את המסילה, השתמשו בסלע פאוני למטרתם והנמיכו את קומתו. היום גובהו פחות מ-20 מטרים מעל הסביבה.

פרנק קבע שצמרת המפלגה הדמוקרטית נטשה את ההמון והעדיפה את האליטות. במקום להציע מודל כלכלי שמיטיב עם השכבות החלשות, המפלגה העדיפה לנהל מלחמת תרבות על נושאים כמו זכויות להט"ב והפלות. בבחירות האמצע השנה התברר שאפשר גם אחרת.

כמחצית מהמצביעים בבחירות האמצע בקנזס אמרו ביום ההצבעה שארה"ב מסייעת לישראל יותר מדי (50%). רוב המשיבים כך (83%) בחרו בהמילטון המנצח, ואליהם הצטרפו גם 15% מהמצביעים למרשל המפסיד. כלומר, מצביעים של הסנאטור הרפובליקני היוצא סבורים שהסיוע לישראל מוגזם.

מול אלה לא עומדים אמריקאים הסבורים שהסיוע לישראל מועט מדי. רק מעט מבוחרי קנזס (12%) סבורים שיש להגיש לישראל סיוע נרחב יותר מזה שמוגש היום. העמדה הנגדית ל"יותר מדי סיוע" היא לא "פחות מדי סיוע", אלא "סיוע במידה הנכונה". לא צריך יותר, ולא צריך פחות. 39% מבוחרי קנזס סבורים כך. מהם, שלושה מכל ארבעה הצביעו למפסיד, מרשל (76%).

מה שקורה בפלורידה

הנה מה שאמרו בוחרי פלורידה על הסיוע לישראל. כאמור - זה המבצר הרפובליקני. 14% אמרו שהסיוע לא מספיק נרחב. 40% אמרו שהוא "בערך במידה הנכונה". 46% - הקבוצה הגדולה ביותר - אמרו שהוא "מוגזם". כרבע מהבוחרים הפלורידיאנים שאמרו שהסיוע מוגזם הצביעו למושל דונלדס. כלומר, בחרו במושל הרפובליקני, אך סבורים שיש לצמצם את הסיוע לישראל.

אפשר לעבור מדינה מדינה ולבדוק את שאלת הסיוע לישראל. מיד נעשה את זה, אבל לפני כן כדאי להזכיר משהו: לרוב הגדול של האמריקאים אין מושג כמה ישראל מקבלת בשבוע, בחודש, בשנה, בעשור. אין להם מושג אם מה שהיא מקבלת מתאים לצרכים. אין להם מושג אם מה שהיא מקבלת מתבטא גם בתמורה משמעותית לארה"ב.

כשהאמריקאים אומרים שהסיוע "מוגזם", הם לא מתכוונים ש-3 מיליארד זה יותר מדי אבל מיליארד אחד יהיה בסדר. הם מתכוונים לדבר כללי הרבה יותר ומשמעותי הרבה יותר. הם מתכוונים לכך שישראל היא מעמסה מוגזמת. הם מתכוונים לכך שישראל היא נטל מופרז. הם מתכוונים לומר: שחררו, עזבו אותנו מהדבר הזה. אנחנו לא נגד ישראל - אבל לא מבינים למה היא מטריחה אותנו כל הזמן. קצצו, צמצמו, לא במובן של להוריד 20% או 60%, אלא במובן של תרפו מאיתנו.

לואיזיאנה. הנה מדינה שבה הדמוקרטים כמעט עשו היסטוריה, ובסוף התברר שלא. ארבעה מכל עשרה בוחרים בלואיזיאנה סבורים שהסיוע לישראל מוגזם. חמישה מכל עשרה חושבים שהוא בערך במידה הנכונה.

---

מה שניכר בסקרי המדינות, ניכר גם במבדקים ארציים. בשנת 2012 45% מהאמריקאים אמרו שהסיוע הצבאי לישראל צריך להימשך ברמה דומה, 15% העדיפו להגדיל, 19% להקטין, 19% לבטל. ב-2026 ירד שיעור הרוצים להגדיל את הסיוע ל-8%, שיעור הסבורים שיש להשאירו כמו שהוא ירד ל-35%, ובעיקר - שיעור הסבורים שיש להפסיק אותו זינק לשליש (35%). בתחילת שנות ה-70 רכבת אווירית אמריקאית סיפקה לישראל ציוד צבאי שנדרש לה מאוד במלחמת יום הכיפורים.

מאז גדל הסיוע הצבאי האמריקאי במהלך שנות ה-70 - ואחר כך בעשורים הבאים ואל תוך המאה ה-21. דוח משנת 2020 של שירות המחקר של הקונגרס קבע שישראל היא המדינה שקיבלה מארה"ב את הסיוע הצבאי בהיקף הגדול ביותר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. למעשה, החל מסוף שנות ה-70, השאלה השנתית כבר לא הייתה אם ישראל תקבל סיוע צבאי, אלא מה יהיה היקפו. ישראל התרגלה אליו וגם היטיבה לשכנע את עצמה שהוא רצוי לא רק לה אלא גם לאמריקאים.

כמובן, זו לא טענה מגוחכת. אפשר להציג ראיות שיעידו על התועלת שישראל מפיקה לארה"ב תמורת הסיוע הנדיב. אלא שלא רק הקבצן צריך להיות משוכנע שזה המצב - יש הכרח שגם הנדבן יזהה את המציאות הזאת. וכרגע נדמה שהנדבן מזהה מציאות אחרת. לפחות ככל שזה נוגע לציבור האמריקאי - וכפועל יוצא מזה יותר ויותר גם לשליחי הציבור.

מה שקורה בירושלים

אלא שרק מיעוט מהאמריקאים שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה. אחד מכל עשרה הוא "מבקר עקבי" של ישראל על פי ההגדרות של ראנד. פחות מאחד מ-20 שייכים לקבוצה בקוטב השני - של תומכים בישראל באופן מלא, ללא הסתייגויות מהותיות ביחס אליה. בסך הכול, מדובר ברבע מהאמריקאים. שלושה מכל ארבעה נמצאים על ספקטרום מתמיכה מסויגת להתנגדות מוגבלת. אלה האמריקאים שהתנהלות של ישראל, וגם שינויים במציאות, יכולים להזיזם לכיוון שלילי יותר או חיובי יותר. אלה האמריקאים שצריך להבחין במה שמטריד אותם ובמה שמאפשר לחבר אותם.

בצמרת הישראלית אפשר למצוא ארבע גישות עיקריות להתמודדות עם הקבוצות האלה, ועם המצב החדש שנוצר במרחב האמריקאי.

גישה שנייה: האתגר העיקרי הוא הסברה, דוברות ומכירת נרטיב מושך ועדכני. אם ישראל תדע להסביר למה היא צודקת (נניח, בהחלטה לזרוע הרס גדול בעזה) וכמה היא חשובה (ראו מאמרו של בן אליהו), המצב יחזור לקדמותו.

גישה שלישית: המדיניות הישראלית צריכה להשתנות. ישראל תצטרך לוותר על סיוע, לקבל תכתיבים בסוגיות מדיניות וביטחוניות, לעלות על נתיב שממשלים אמריקאיים - הנוכחי והבאים - יכולים לקבל. על פי הגישה הזאת, לישראל אין תחליף לאמריקה, אין אפשרות להתקיים בביטחון בלי תמיכה אמריקאית. היא מתקרבת לאובדן מסוכן של התמיכה הזאת. היא תצטרך להקריב אינטרסים אחרים, חשובים יותר או פחות, כדי להגן על התמיכה.

גישה רביעית: אמריקה משתנה, וגם ישראל תצטרך להשתנות. אמריקה משתנה לכיוון של פחות תמיכה - ישראל תצטרך לפתח יכולת הישרדות ושגשוג ללא תמיכה. להיות סופר-ספרטה. גם זאת בעצם גישה של שינוי מדיניות. אבל בעוד הגישה השלישית דוגלת בשינוי מדיניות כדי להגן על התמיכה האמריקאית, הגישה הרביעית דוגלת בשינוי מדיניות לנוכח האובדן הצפוי - חלקי או מלא - של התמיכה האמריקאית.

לכל הגישות ראוי להתייחס כאל הזדמנות חינוכית. ארה"ב היא ידידה חשובה של ישראל. ידידה ייחודית. היא ראויה לתודות ולהערכה על ידידותה. ומצד שני, לא כדאי להפריז בהערכת עומקה של המחויבות האמריקאית. כוחות צבא ארה"ב לא נועדו להגנה על ישראל, האינטרס האמריקאי איננו תמיד חופף לזה של ישראל. ממשלים אמריקאיים תומכים בישראל ובכל מטרה אחרת, כל עוד התחשיב שלהם קובע שהאינטרס לתמוך בה גובר על האינטרס לא לתמוך בה.

מה ישראל תעשה בפועל? חלק מהגישות הכלליות שהצגנו משלימות זו את זו, וחלקן מתחרות זו בזו. מתנהל עליהן ויכוח, ישיר ומשתמע. הכרעה בינתיים אין. הרבה מאוד שיקולים פוליטיים משבשים את היכולת להכריע באופן ענייני. הרבה מאוד שאלות שנוגעות למהותו של האינטרס הישראלי בנושאים מגוונים מקשות על הכרעה מוסכמת.

דוגמה פשוטה: יש מי שקל להם מאוד לוותר על מאחזים ביהודה ושומרון כדי לצבור כמה נקודות זכות בוושינגטון. יש מי שקשה להם מאוד, והמאחזים חשובים בעיניהם יותר מנקודות זכות. אלה יאמרו שהכול משום שההם לא מבינים כמה נקודות הזכות חשובות. אלה יאמרו שהכול משום שההם האחרים לא מבינים כמה המאחזים חשובים.

השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, סקרי Gallup, Pew, Chicago Council of Global Affairs, בסקרי הבחירות כפי שפולחו באתר CNN, בניתוח ודיווח בעיתונים "New York Times" ו"Wall Street Journal", ב-Foreign Assistance Resource Library של משרד החוץ האמריקאי, בספר "What’s the Matter with Kansas" של Thomas Frank.