על ישראל מוטלת החובה שלא להבליג על דבריה האנטישמיים של אלבנזה | דוד בן בסט

תפקידה של אלבנזה הוא "הדווחית המיוחדת למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967", והמשפט שאמרה מסגירה את עזות המצח, האנטישמיות שלה ואולי את מצבה הנפשי. ללא צורך לציין מקום, זמן, מעשה ואחראי, היא ביקשה מן המאזינים לקבל את הטענה המטורפת שמדובר בתכונה קבועה של מדינת היהודים. מי שמדבר כך כבר ויתר על השאלה מה באמת קרה. היא כבר ידעה את התשובה ברגע ששמעה מי הנאשם.

באותו מעמד טענה אלבנזה כי עצירים פלסטינים נאנסו באמצעות כלבים שאומנו באירופה, וכי יש באירופה מי שמתפרנסים ממכירתם. בדברים שפורסמו מפיה לא הוצג בדל ראיה לקביעה בדבר אילוף למטרה הזאת או מסחר לשם כך, וברור שמדובר בסיפור אבסורדי שספק אם היא עצמה מאמינה בו. מה שמכעיס הוא שמרגע שהדברים יצאו מאולם הוועדה, ישראל נדרשת כביכול להפריך את השטות הזו. גם האירופים זכו בתפקיד בעלילה, כמי שמפיקים ממנה רווח. די במשפט אחד כדי להושיב על ספסל הנאשמים אנשים בשתי יבשות, בלי לציין את שמו של חשוד אחד שאפשר לבקש את תגובתו.

כיצד התיישבו הדברים האלה עם התייחסותה לרצח ולאונס של ישראלים ב־7 באוקטובר? מפלצות אדם צדו צעירים במסיבת הנובה וגררו לעזה ילדים וקשישים שכל חטאם היה להיות ישראלים. משום כך אין לקבל את האופן שבו דיברה על מעשי האונס. כבר במרץ 2024 היא אמרה כי בדוחות שקראה לא מצאה ראיות ששכנעו אותה.

תעודת חפות

עלילות הדם נגד היהודים קדמו לאינקוויזיציה הספרדית במאות שנים. בשנת 1144 נמצאה ליד נוריץ' שבאנגליה גופתו של נער נוצרי בשם וויליאם. יהודי העיר הואשמו ברצח פולחני. לימים התפשט באירופה גם השקר שיהודים זקוקים לדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. סיפור שעבר מכנסייה לכנסייה ומדור לדור ונעשה מוכר דיו כדי שאנשים יאמינו בו כששמעו אותו שוב. זה היה כוחו הקטלני. בכל עיר אפשר היה להחליף את שמו של הילד ולהשאיר על כנה את זהות האשמים.

כבר בשנת 1391, לפני הקמת האינקוויזיציה הספרדית, התחוללו בספרד פרעות נגד קהילות יהודיות. יהודים נרצחו, ורבים הוטבלו לנצרות כדי להציל את חייהם. גם ההטבלה לא הצילה אותם מן החשד. בשנת 1478 קיבלו המלכים פרננדו ואיזבלה אישור מהאפיפיור להקים את האינקוויזיציה הספרדית. בין יעדיה הראשונים היו נוצרים ממוצא יהודי שנחשדו בקיום מצוות בסתר. כדאי להתעכב על האכזריות שבסדר הדברים. תחילה נאלצו יהודים להתנצר מפחד הרודפים. בדורות הבאים נדרשו גם צאצאיהם להוכיח שהשתייכותם לנצרות כנה.

בשנת 1491 הוציאה האינקוויזיציה להורג יהודים ומומרים בפרשת "הילד הקדוש מלה גוורדיה". שום משפחה לא דיווחה על ילד שנעלם. לא נמצאה גופה, ולא הוכחה זהותו של ילד שנרצח. לנאשמים, לעומתו, היו שמות וכתובות. כעבור שנה בא צו הגירוש, ויהודי ספרד נדרשו לבחור בין המרת דתם לעזיבת הארץ. כאן נעוצה בעיניי האזהרה לדורנו. ברגע שזהות הנאשם מספיקה כדי לשכנע את הקהל באשמתו, אפילו השאלה הפשוטה ביותר נשמעת מיותרת. מי היה אותו ילד, ומדוע הרשיעו השופטים את הנאשמים ברציחתו בטרם הוכח שאכן התרחש רצח?

מי שסבור שההרגל הזה נולד בעקבות המראות הקשים מעזה מוזמן לחזור אל 8 באוקטובר 2023. משפחות בישראל עוד ניסו לברר מי מיקיריהן נרצח ומי נחטף. באותו יום פרסם הארגון הפלסטיני "עצרו את החומה" הודעה שהטילה על ישראל אחריות לפריצת הגדר מעזה ותיארה את שנות המצור וההפצצות שקדמו למתקפה כ"מבוא לרצח עם". כדאי להתעכב על סדר האירועים. אדם בישראל עדיין חיפש את ילדו. מישהו אחר, שכבר ידע להסביר מי אשם, הטיל את האחריות על הצד שממנו נחטפו ילדים.

בהרווארד הקדימו אפילו את הבוקר ההוא. עוד ב־7 באוקטובר חתמו עשרות ארגוני סטודנטים על הודעה שייחסה לישראל את מלוא האחריות לאלימות. לא הייתי מצפה מסטודנט אמריקאי שיכיר באותו בוקר את כל פרטי המתקפה. הייתי מצפה ממנו שיבין כי דווקא משום כך ראוי להמתין בטרם יחתום על פסק דין.

ויש מחיר גם לדרך שבה אנחנו, הישראלים, מגיבים בכל פעם שאנחנו מתנדבים להוכיח כי איננו העם שתיארו המאשימים. שום מדינה אינה צריכה להציג תעודת חפות על כל שנות קיומה, ושום עם אינו צריך לבקש זיכוי על עצם קיומו. זה הלקח שניתן לקחת מהדברים הנוראים וחסרי הבסיס שהשמיעה אלבנזה.

מי שמבקש לחרוץ דין בשם זכויות האדם חייב לכבד עיקרון משפטי פשוט אחד: חובת ההוכחה מוטלת על המאשים. על ישראל מוטלת החובה שלא להבליג על דבריה האנטישמיים של אלבנזה, ולבחון את האפשרות לנקוט נגדה הליכים משפטיים בערכאה מוסמכת.