איזנקוט עצמו הצהיר בעבר שלא יישב בממשלה עם רע"מ. אלא שהצהרה כזו משאירה פתח להקמת ממשלת מיעוט בתמיכתה מבחוץ. ואכן, בימים האחרונים דווח שזה בדיוק אחד התרחישים שאיזנקוט בוחן. נתניהו זיהה את הפתח הזה. בנאומו הוא לא הסתפק בהתנגדות לממשלה שבה חברות מפלגות ערביות, אלא הרחיב את ההתנגדות גם לממשלה שתלויה בתמיכתן. לכאורה, הוא חזר על עמדה שאיזנקוט עצמו כבר הביע. בפועל, הוא ניסה למחוק את ההבחנה שמאפשרת לאיזנקוט מרחב תמרון.
אם איזנקוט היה ממשיך לשבת עם נתניהו למשא ומתן על אחדות, זה אומר שהוא מקבל את העקרונות שהציג נתניהו ואז הוא נשאר תלוי בו. לו נתניהו היה במקומו, לא הייתה לו בעיה להכריז על עקרונות מסוימים ואז לחזור בו. המצפון המפותח של איזנקוט לא מאפשר לו לזגזג - וזה בדיוק מה שחסר לו כדי להשתלב בפוליטיקה שלנו. זו הסיבה שנאום שמבחינה הצהרתית לא היה אמור להפתיע את איזנקוט, עורר תגובה כה חריפה.
וכאן אנחנו מגיעים לאחת השאלות המטרידות בפסיכולוגיה של מנהיגות: האם כדי להגיע לעמדות כוח ולהחזיק בהן נדרשות דווקא תכונות אישיות שאנחנו נוטים לראות כשליליות? בשנים האחרונות מצטבר מחקר סביב מה שמכונה "השלישייה האפלה": נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה. לא מדובר בהכרח בהפרעות אישיות קליניות, אלא בתכונות שבמינונים מסוימים עשויות להעניק יתרון משמעותי במאבקי כוח.
נרקיסיזם מעניק תחושת ביטחון עצמי כמעט בלתי מעורערת. פוליטיקאי נדרש להתמודד עם ביקורת, השפלות, כישלונות וניסיונות בלתי פוסקים לערער את מעמדו. אדם בעל ספק עצמי מפותח עלול להשקיע אנרגיה עצומה בבחינת טעויותיו. הנרקיסיסט מסוגל להמשיך קדימה גם כשהמציאות מספקת לו סיבות טובות לעצור.
מקיאווליזם מעניק יתרון אחר. היכולת לזהות את האינטרסים שמאחורי ההצהרות, להבין מה מניע את האדם שמולך ולהשתמש בחולשותיו כדי לקדם את מטרותיך. פוליטיקאי בעל נטיות מקיאווליסטיות לא מניח שמי שמחייך אליו הוא בהכרח בעל ברית. הוא מבין שהבטחות הן לפעמים אמצעי לקניית זמן, שנאמנות תלויה בנסיבות ושאפשר להפעיל כוח גם בלי לאיים במפורש.
בין פסיכופתיה למנהיגות
המרכיב השלישי הוא תכונות פסיכופתיות, ובעיקר היעדר פחד, קור רוח ועכבות רגשיות מופחתות. במחקר שבחן 42 נשיאים אמריקאים נמצא קשר בין תעוזה וחוסר פחד, תכונות המזוהות עם ממדים מסוימים של פסיכופתיה, לבין הערכות של מנהיגות, כושר שכנוע וניהול משברים. לעומת זאת, היבטים אנטי-חברתיים ואימפולסיביים נקשרו גם לתוצאות שליליות.
ויש לכך היגיון. מנהיג נדרש לקבל החלטות שיפגעו באנשים, לפטר שותפים, להפר הבטחות ולעיתים להקריב אינטרסים של קבוצה אחת לטובת אחרת. מי שמסוגל להתנתק מהמחיר הרגשי עשוי לפעול מהר יותר ממי שמתייסר על כל החלטה.
תחשבו כמה אנשים טובים ומוכשרים נכנסו לפוליטיקה מתוך רצון לשנות, ופרשו כשהבינו מה המחיר האישי שנדרש מהם לשלם. כמה מהם גילו שכדי לשרוד הם יצטרכו לאמץ דפוסי התנהגות שהם עצמם סולדים מהם. המערכת עלולה לסנן החוצה דווקא אנשים שהיינו רוצים לראות בה, ולהעניק יתרון למי שמוכנים לעשות כמעט הכל כדי להישאר.
אלא שיש כאן פרדוקס. אותן תכונות שעוזרות להגיע לצמרת עלולות להפוך למכשול כאשר כבר מחזיקים בכוח. מנהיג שאינו מטיל ספק בעצמו מתקשה לזהות טעויות. מי שרואה באנשים כלי משחק עלול לאבד את אמונם. ומי שאינו מוטרד מהמחיר האנושי של החלטותיו עלול להמשיך לקבל אותן גם כשהנזק כבר ברור.
ולכן השאלה לגבי איזנקוט אינה אם הוא מתרגש, מגמגם או זקוק לכוס מים לפני נאום. השאלה היא אם הוא מסוגל לזהות בזמן אמת מהלכים כאלה, להבין את המחיר של כל תגובה, ולדעת מתי נכון להיכנס לעימות ומתי עדיף לתת ליריב להישאר בלי מענה. המבחן האמיתי של איזנקוט לא יהיה אם הוא מסוגל להסתיר את הרגשות שלו. המבחן יהיה אם הוא מסוגל לא לתת לרגשות שלו לנהל אותו.
התרעות פיקוד העורף