יותר מ-2,600 שנים, מאז גלות בבל, חיו יהודים בעיראק, והימים הללו הם ימיה האחרונים של הקהילה. המוזיאון הקטן הוא הרבה יותר ממוזיאון, ועל כן הוא זכה להתעניינות רבה מבית ומחוץ. הוא פיסת היסטוריה שמתרחשת לנגד עינינו ממש בימים אלה, אבל גם צליל סיום בטרם יירד המסך. אף אם ששת היהודים שעוד נותרו שם יזכו לחיים ארוכים, יבוא יום והם אלה שיכבו את האור.
בית ספר יהודי מ-1928
האכסניה שנבחרה למוזיאון היא משכנו של בית הספר היהודי השש-שנתי "שמאש”, שהוקם בשנת 1928. בית הספר היה חלק ממבנה מסחרי שהוקם אז באחד הרחובות המרכזיים של בגדד, שדרת א-רשיד. המבנה כולו מנה 17 חנויות והשתרע על פני 2,000 מ”ר, ובחזיתו פעל בית הספר. ב-1951, אחרי העלייה הגדולה לישראל, הושכר לשמש בית ספר לילדי הקהילה האיראנית. ב-1974 הוא נזנח ומאז הפך מחסן לסחורות. כל השנים הללו היה בבעלות הקהילה, ובשנים האחרונות שופץ והוכשר לשמש מוזיאון.
בניגוד להערכות שונות שליוו את חניכת המוזיאון, ממשלת עיראק לא בירכה על פתיחתו ולא תמכה בו. גם לא ממשל המחוז או הפקידות האזורית. הקמתו הייתה יוזמה של היהודים עצמם, שביקשו להנכיח את מורשתם במרחב הציבורי העיראקי ולהזכיר לבני הארץ את דבר קיומם. ואכן, זו הייתה קהילה מפוארת, חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי העיראקי. בתחילת המאה ה-20 מנו היהודים כ-50 אלף נפש, רבע מתושבי בגדד. השבת הייתה יום המנוחה השבועי לכלל תושבי העיר, כי רוב הסוחרים היו יהודים.
לקהילה הזעירה מבנים ונכסים, אבל היא חסרת הגנה, ואין בידיה אמצעים להגן על עצמה בפני גזל או עושק. רבים ניסו לשים את ידם על הרכוש, בהם גם שליחי הממשלה לאורך השנים, גורמי פשיעה ואפילו יהודים חמדנים מחוץ לארץ. את ידי כולם הצליחו היהודים להסיר מעליהם באמצעות דיפלומטיה מתוחכמת, עזרה מידידים מקומיים ואומץ לב.
"האויב משיג דריסת רגל"
"האויב משיג דריסת רגל בבגדד", הכריז ראש הלשכה המדינית של הארגון. הוא התכוון לישראל. הוא ציין בפליאה מרומזת כי המוזיאון הוקם כאתר תמים ונטול חשד, אך זכה לסיקור גאה בכלי תקשורת ציוניים. אחר כך ביקש לפתוח בחקירה.
"אנו מטילים על כל הגורמים שאישרו את פתיחת המוזיאון אחריות למעשה, שאותו אנו רואים חלק ממהלך של נורמליזציה", הכריז מוחמד וקבע כי הקמת המוזיאון היא "פרצה ביטחונית ותרבותית", הפוגעת בזהות העיראקית וקיומה הלאומי. "לפיכך, לא נאפשר על אדמת עיראק את קיומן של פעילויות מסוג זה, בעלות ממדים ציוניים, ואנו דורשים למצות את הדין עם כל מי שתרם להקמתן, אישר אותן או הקל את ביצוען".
מילא אם היה מוחמד נאג'י מוחמד פוליטיקאי ללא גדודים, או חבר פרלמנט חובב שערוריות. לארגון בדר גם זרוע צבאית פעילה, וכאשר ראש הלשכה המדינית שלו קובע כי הקמת המוזיאון היהודי היא אירוע ביטחוני, הוא למעשה מטיל על קומץ היהודים אשמת בגידה ומתיר את דמם. אין זה חשוב כי האשמותיו חסרות ביסוס. כפי שידוע לכל בעיראק, הארגון שולט באמצעות אנשי שלומו בכמה משרדי ממשלה, בראשם משרד הפנים האחראי על המשטרה ומנגנון הביטחון הפנימי. גולשים חמי מזג ברשתות החברתיות שנחשפו לדבריו מיהרו לדרוש את ראשיהם של בני הקהילה.
ברדיפתו אחר כותרות הטעה הפופוליסט העיראקי את שומעיו. המוזיאון לא הוקם בשליחות ישראל ונבנה ללא ידיעתה. הוא יציר כפיה של הקהילה היהודית הקטנה, שביקשה להכריז - רגע לפני לכתה – אני חייתי ביניכם.
הקהילה פרסמה הודעה נגדית, שבה דרשה מן הרשויות הגנה על שלומה, ואף איימה בתביעה כלפי ד”ר מוחמד. הודעה זו בפני עצמה היא פרסום חסרת תקדים. יש לתהות מהיכן שאב קומץ היהודים את העוז להתייצב בגלוי מול כוחות חזקים ממנו בהרבה, שחלקם לוקים באנטישמיות עיוורת, ולאיים עליהם בנקיטת צעדים.
אין לקנא בד”ר ח'אלדה אליהו ובשאר בני הקהילה. הכרזותיו של מוחמד נאג'י אינן מילים ריקות, וניסיונם לימד כי יש לקחתן ברצינות. קשה להיות יהודי, במיוחד אם אתה יהודי-ערבי. אך למרות דברי ההסתה מצמרת הארגון השיעי, המשיך המוזיאון לפעול ושעריו פתוחים לקהל. כל זאת עד להודעה חדשה, בתקווה כי לא תבוא.
התרעות פיקוד העורף