לא מדובר "רק" בירידה בפופולריות של נשיא שטען כי ישראל היא "מדינה משגשגת מאוד שאינה זקוקה לסיוע", אלא במהלכים בעלי השלכות נרחבות על מרחב התמרון הישראלי. גם אם בטווח המיידי לא צפוי מהפך דרמטי במדיניות האמריקאית, הפסקה מוקדמת של הסיוע עלולה לפגוע בתקציבי הביטחון, להשפיע על היצוא וההשקעות הישראליות ולהביא לקץ המונופול האמריקאי על בניין הכוח של צה"ל.
בראייה מערכתית, עצם הרעיון של סיום הסיוע אינו מפתיע, אך אופן ההכרזה והעמימות סביב מימושה מסמנים את קיצה של פרדיגמה ארוכת שנים: מעבר ממודל של תלות במענקים למודל של עצמאות תקציבית ושותפות אסטרטגית. הסיוע האמריקאי, שמשקלו כ־0.5% מהתמ"ג הישראלי, הוא הרבה יותר ממספר בספר התקציב. ביטולו מסמן מפנה מהותי באופייה של הברית: ישראל תחדל להיות שותפה נתמכת ותהפוך ללקוחה מרכזית, הנדרשת לבנות מחדש את מערך יחסיה מול וושינגטון תוך רכישה עצמאית של אמצעים ביטחוניים ותעשייתיים.
שינוי זה פותח חלון הזדמנויות להגברת העצמאות, אך טומן בחובו סיכונים פיננסיים, אופרטיביים וטכנולוגיים כבדים. אף שהוא יקנה לישראל גמישות רבה יותר ביחסיה עם ארה"ב – במיוחד לנוכח השינויים החברתיים והפוליטיים המתחוללים שם – ויתור על הסיוע עלול לפגוע בתדמיתה האסטרטגית. הוא עלול להגביר זמנית את תלותה במודיעין אמריקאי, ולדחוף אותה אל שוק הנשק הגלובלי – שם ממתינות לה ספקיות ושותפות חלופיות כמו הודו, טורקיה, צרפת, גרמניה, איטליה, קוריאה הדרומית וסין.
הסיכון המיידי אינו בהכרח היחלשות צבאית, אלא כניסה לתקופת ביניים מסוכנת: הסיוע האמריקאי שימש כעוגן ארוך טווח לתוכניות העבודה של צה"ל, וביטולו מעצים את חוסר הוודאות התקציבית והלוגיסטית דווקא בימים מתוחים אלה מול איראן ורשת הפרוקסים שלה.
טראמפ כ"ברווז צולע"
טראמפ, הנשיא הראשון זה יותר ממאה שנה שכיהן בשתי קדנציות לא רצופות, ניצב כעת מול קונגרס עוין ופיקוח דמוקרטי הדוק על מדיניות החוץ והביטחון. במציאות זו, ובמאמץ לעצב את מורשתו, הוא עלול לנקוט מדיניות תקיפה, פרובוקטיבית וחד־צדדית יותר: מחידוש העימות החזיתי מול איראן, דרך החרפת המתיחות מול בעלות ברית מסורתיות ובהן קנדה ומדינות אירופה, ועד לחתירה להסדרים מול רוסיה וסין על חשבון אוקראינה וטאיוואן. בנסיבות אלה, גם אם ישראל תמשיך ליהנות מתמיכה אמריקאית בסיסית, הפיקוח הצמוד של הקונגרס – השולט בתקציבים ובאישורי היצוא והרכש הביטחוני – עלול להעמיד למבחן את התיאום המבצעי והתעשייתי עם ארה"ב, לעכב עסקאות נשק ולהקשות על שימור מלאים אסטרטגיים.
מבחינה ביטחונית, ככל שבוושינגטון גוברת הרגישות למחיר המעורבות הצבאית במזרח התיכון, כך מתחדדת חשיבותם של מקורות תמיכה חלופיים עבור ישראל – החל בשוק הפרטי ועד לשיתופי פעולה ביטחוניים וטכנולוגיים עם מדינות נוספות. קיפאון פוליטי בארה"ב עלול לשחוק את ההרתעה האמריקאית ולהגביר את הלחץ הדיפלומטי על ישראל בזירה הבין לאומית.
במקביל, הזירה האיראנית נותרה מוקד הסיכון המרכזי. דיווחים ב"ניו יורק טיימס" מצביעים על כך שבוושינגטון ובירושלים כבר נדונו אפשרויות פעולה נוספות נגד תוכנית הגרעין האיראנית. מהלך צבאי, אם ייצא אל הפועל, עלול לחולל הסלמה אזורית רחבה, לערער את היציבות במפרץ הפרסי, לטלטל את שוקי האנרגיה ולפגוע בכלכלה העולמית.
בנוסף, עצם הדיון הציבורי על הפסקת הסיוע הביטחוני עלול להתפרש על ידי יריביה של ישראל כהיחלשות המחויבות האמריקאית כלפיה ולפגוע בהרתעה האזורית, אף ששיתוף הפעולה המודיעיני והמבצעי אינו נשען ישירות על המענקים. במקביל, ירידה בתמיכה האמריקאית עלולה לגרום למדינות האזור, ובהן השותפות להסכמי אברהם, לבחון מחדש את היקף הסתמכותן על ישראל כשותפה ביטחונית יציבה, תוך הרחבת מעורבותן של טורקיה, סין ורוסיה במזה"ת.
הסיוע האמריקאי אינו מסתכם בהעברת כספים בלבד. הוא מהווה מעטפת אסטרטגית רחבה של הסכמי רכש רב־שנתיים המאפשרים לישראל להצטייד במטוסי קרב ותדלוק, מערכות הגנה אווירית, מיירטים ותחמושת החיוניים לניהול מערכה רב־זירתית ממושכת. מזכר ההבנות הנוכחי (MOU), שנחתם לתקופה שבין 2016 ל־2028 ומעניק לישראל 3.8 מיליארד דולר בשנה, שימש בסיס להתחייבויות רכש ארוכות טווח מול הפנטגון בהיקף של כ־65 מיליארד שקל (כ־10 מיליארד שקל בשנה).
ספק אם ישראל הייתה נוטלת על עצמה התחייבויות בהיקף כזה אילולא ידעה שהסיוע האמריקאי ימשיך לעמוד לרשותה לאורך זמן. דוגמה מובהקת לכך היא עסקת רכש מטוסי F35, שנחתמה ב־2010 בהיקף של כ־33 מיליארד שקל, ושבמסגרתה מחויבת ישראל לשלם כ־24 מיליארד שקל נוספים עד 2031. לפיכך, הפסקה פתאומית של הסיוע אינה בגדר קיצוץ תקציבי בלבד, אלא זעזוע עמוק בתכנון הרב־שנתי, בבניין הכוח ובכשירות המבצעית של צה"ל.
בתרחיש כזה ישראל תידרש להפנות משאבי עתק מתקציב המדינה לצורך מימון עצמאי של מלאי החירום, מערכות ההגנה האווירית והיכולות הטכנולוגיות המתקדמות שעליהן מבוסס יתרונה האיכותי. לצד האתגר, מצב כזה עשוי גם להאיץ תהליכי התייעלות, להביא לבחינה מחדש של סדרי עדיפויות תקציביים ולחזק את העצמאות הכלכלית והביטחונית של ישראל בטווח הארוך.
שינוי עומק בדעת הקהל
עם זאת, חשוב להבהיר כי ישראל תוכל להמשיך לרכוש אמצעי לחימה אמריקאיים בכספה, וארה"ב צפויה להמשיך לראות בה לקוחה ביטחונית מרכזית. גם ערבויות ההלוואה האמריקאיות, בהיקף של מיליארדי דולרים, עשויות להישאר בתוקף, בעוד בקונגרס מקודמות יוזמות להעמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והטכנולוגיים. אלא שמאחורי המנגנונים הללו מסתתר שינוי עמוק: שחיקה מתמשכת בדעת הקהל האמריקאית.
אם בעבר נהנה הסיוע לישראל מקונצנזוס דו־מפלגתי רחב, הרי שכיום, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, התמיכה הציבורית בו הולכת ונחלשת. לראיה, סקר שנערך בחודש יולי מראה כי כ־56% מהציבור האמריקאי תומכים בצמצום או בהפסקת הסיוע הביטחוני לישראל, לעומת 38% בלבד ב־2012. אם מגמה זו תימשך, היא עלולה לצמצם בעתיד את מרחב הפעולה הפוליטי של כל ממשל אמריקאי, גם אם יהיה אוהד לישראל.
מנקודת מבט גאופוליטית רחבה, ישראל ניצבת בפני מבחן היסטורי: עליה להיערך לאפשרות שהסיוע האמריקאי יחדל להיות מרכיב קבוע ובלתי מעורער בתפיסת הביטחון הלאומי שלה. לפיכך, התגובה הנכונה היא לא מאבק במציאות המשתנה, אלא הסתגלות אליה. ישראל תידרש לאמץ גישה פרגמטית וגמישה יותר, לגוון את מקורות התמיכה שלה, להרחיב את עצמאותה התעשייתית והטכנולוגית ולהעמיק את קשריה עם אירופה, הודו, נסיכויות המפרץ ומדינות נוספות באסיה. כל זאת, מבלי לפגוע בעומק השותפות עם ארה"ב, שהייתה ותישאר עמוד התווך של ההרתעה הישראלית ושל הגישה לטכנולוגיות מתקדמות, לשווקים גלובליים ולמוקדי הכוח המרכזיים בעולם.
המעבר מתלות כמעט בלעדית בארה"ב לשותפות אסטרטגית רחבה ומגוונת יותר יהיה מורכב, יקר ולעיתים אף כואב. אך דווקא משום כך הוא עשוי להפוך להזדמנות היסטורית. המבחן האמיתי של ישראל בעשור הקרוב לא יהיה ביכולתה לשמר את התלות הקיימת, אלא ביכולתה לאמץ את השינוי ולתרגם אותו לעוצמה: לבסס עצמאות אסטרטגית גדולה יותר, תוך שמירה על ידידתה ובת בריתה החשובה ביותר.
התרעות פיקוד העורף