סוף־סוף מתחיל כאן משהו חדש
רבות ורבים מהם כבר הוכיחו את עצמם ותרמו תרומה משמעותית לחברה הישראלית, כל אחת ואחד בדרכם: בשירות צבאי, בשירות לאומי, בעשייה ציבורית, בהתנדבות ובהובלת יוזמות חברתיות. הם לא מגיעים אל החיים הציבוריים בידיים ריקות. הם מביאים איתם ניסיון, מחויבות, אהבת הארץ ורצון אמיתי להשפיע. זה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כל כך. לא עוד הבטחות גדולות, לא עוד מלחמות אגו ולא עוד התחשבנויות אינסופיות על אתמול. הגיע הזמן לדבר על מחר. על עתיד. על מה אפשר לעשות, ולא על כל מה שאי אפשר. על חדוות עשייה, על אחריות ועל היכולת להחזיר את האמון.
המשימה שלפנינו אינה פשוטה. צריך להניח תשתיות, לסמן אבני דרך, לבנות מחדש מערכות שנשחקו ולשקם אמון ציבורי שנפגע. אבל דווקא כאן טמונה ההזדמנות הגדולה שלנו: לצאת לדרך חדשה, להפסיק להזין את אפלת השנאה המבעבעת ולחזור לדבר במושגים של תיקון, הבראה, שגשוג וצמיחה.
בחינוך, בבריאות, בביטחון, ברווחה ובעיקר למען הדור הצעיר, שכבר כמעט איבד את האמון במנהיגות שעסוקה בהתנצחויות במקום ביצירת עתיד. מגיע לצעירות ולצעירים שלנו לראות הנהגה שמציבה בפניהם אופק, שמאמינה ביכולותיהם ושנותנת להם סיבה להישאר, לחלום ולבנות כאן את חייהם.
ולוותיקים, לעייפים, למי שנמצאים בכנסת, במערכת שנים ארוכות וצברו לא מעט אכזבות, אני רוצה לומר: פתחו את הדלת. קבלו אותם, חבקו אותם, תנו להם הזדמנות. אל תחששו מהרוח החדשה. היא אינה באה למחוק את הניסיון שלכם, אלא להוסיף לו אנרגיה, אומץ ותקווה. לפעמים דווקא הדור הבא הוא זה שמצליח להוציא את כולנו מהבוץ.
אני רוצה להאמין שהפעם נצליח להפוך את התקווה למעשה. שהאור יגבר על החושך, שהעשייה תנצח את המריבות, ושהצעירות והצעירים הללו יעניקו לכולנו שיעור בדמוקרטיה בריאה, באחריות ובמנהיגות שיש בה חזון. כי ישראל זקוקה עכשיו לרגעים של חסד, לא פחות משהיא זקוקה למנהיגות אמיצה. היא זקוקה לאנשים שמאמינים בה, שאוהבים אותה ורוצים לראות אותה טובה יותר. ואם נצליח לתת לרוח החדשה הזאת מקום, אולי נזכה לראות לא רק כנסת חדשה, אלא התחלה חדשה לישראל כולה. ישראל שתשוב להאמין בעצמה, להקרין תקווה מבית החוצה ולהיות מקור השראה גם לעולם. אחרי כל כך הרבה זמן של חושך, מותר לנו סוף־סוף להרים את הראש, לפתוח את הלב ולהאמין שאפשר אחרת.
התרעות פיקוד העורף