בישראל 2026, חג הסיגד, שמבטא את הכמיהה לירושלים, הפך לחלק מלוח השנה הישראלי ולאימוץ של הממסד. השנה הגיעו לטיילת ארמון הנציב עשרות אלפי יוצאי אתיופיה, ואיתם ישראלים רבים מכל קבוצות החברה. אבל החגיגות האלו מייצגות רק חלק מהסיפור. כבר ארבעים שנה שיוצאי אתיופיה הם חלק מהסיפור הישראלי, מאז מבצע משה (1984) ומבצע שלמה (1991). חרף התקציבים הרבים שהושקעו בקליטה ובשילוב, הקבלה המלאה לא הגיעה. התרבות של הקהילה זוכה להכרה, אבל ההכרה הזאת לא הפכה לשוויון.
הפער הזה צף במלוא עוצמתו בימים של מלחמה וחשיפה מתמשכת לאלימות פוליטית. מחקרים על השלכות החשיפה לטרור ולמלחמה מלמדים כי אירועים כאלה אינם משפיעים רק על תחושת הביטחון והמצוקה הנפשית, אלא גם על היחסים שבין אזרחים למוסדות המדינה ועל האמון שהם רוחשים להם. בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, סקרי דעת קהל מצביעים על ירידה דרמטית בקרב הציבור היהודי באמון בממשלה, בשב"כ ובמשטרה, כשרק צה"ל שומר על אמון גבוה יחסית. בקבוצות מיעוט, כמו בקרב יוצאי אתיופיה, שבהן האמון היה שביר עוד קודם, נוצרה תופעה ייחודית: התגייסות סביב הדגל בלי אמון במוסדות. במאמר חדש, בכתב העת Ethnic and Racial Studies, אנו בוחנים כיצד קהילה ששכלה במלחמת "חרבות ברזל" פי שניים משיעורה באוכלוסייה (28 חיילים ושוטרים ושלושה אזרחים), נלחמת ונופלת למען המדינה אך אינה סומכת על מוסדותיה.
כדי להבין את שורשי התופעה הזו, קיימנו בשנת 2025 סדרת ראיונות עומק עם יוצאי אתיופיה מרחבי הארץ. הממצאים מציגים פיצול כואב בחוויה הישראלית שלהם: מצד אחד, החיבור לארץ ולירושלים נותר עמוק ובלתי מעורער, דבר המשתקף היטב ביחס לצה"ל אשר זוכה מהם לאמון גבוה במיוחד. אולם, ברגע שהם פוגשים את המערכות האזרחיות התמונה מתהפכת לגמרי, והאמון בממשלה, בשב"כ ובראש ובראשונה במשטרת ישראל, מתרסק. אומנם שחיקה באמון המוסדי מאפיינת כיום את כלל הציבור היהודי בעקבות המלחמה, אך בקרב יוצאי אתיופיה משבר האמון מול המשטרה נמצא חריף הרבה יותר.
האם הזמן שעובר וההיטמעות בחברה מרפאים את הפצעים ופותרים את בעיית האמון? ציפינו למצוא הבדל בין יוצאי אתיופיה שנולדו בארץ לבין אלו שהיגרו אליה, אך האמון נמצא נמוך באותה המידה בשתי הקבוצות. כלומר, ותק בארץ ושליטה בשפה לא פותרים את הבעיה, משום שהיא אינה נעוצה בקשיי קליטה אלא בהדרה מוסדית. המרואיינים הזכירו בעיקר את תופעת ה"שיטור הכפול": מצד אחד שיטור יתר ואכיפה מחמירה כלפי צעירי הקהילה, ומצד שני שיטור חסר – כשפשעים שבהם בני הקהילה הם הקורבנות אינם זוכים לטיפול ראוי.
המציאות הזו מחזירה אותנו לחגיגות חג הסגד בטיילת. הקהל הרחב עמד בתור ליד דוכני המזון המסורתי, אבל דוכן אחד בלט במיוחד, הפך למוקד הזדהות ומשך אליו רבים: הדוכן של משפחת קסאו. היימנוט קסאו הייתה בת תשע כשנעלמה ב-25 בפברואר 2024 ממרכז הקליטה בצפת, שבו גרה עם משפחתה מאז עלתה ארצה ב-2020. מרכז הקליטה מופעל על ידי הסוכנות היהודית, ומשרד העלייה והקליטה מלווה את המשפחות שגרות בו. המשמעות בלתי נתפסת: ילדה נעלמה בתוך מבנה שהמדינה אחראית עליו, באמצע מלחמה, וכבר כמעט שלוש שנים שהמשטרה לא מצליחה למצוא אותה. בעיני רבים בקהילה, הפרשה מוכיחה שכשמדובר בילדה אתיופית, המערכת לא פועלת באותה הדחיפות ובמלוא הכוח.
אימוץ הסגד הוא צעד חשוב, אבל הוא איננו מחליף אמון. אי אפשר לחגוג את המסורת של הקהילה בטיילת ארמון הנציב ולהתעלם ממה שהיא חווה בתוך תחנת המשטרה. מדינה ששולחת את הבנים של הקהילה לחזית צריכה באותה נחישות גם לחפש את הבנות שלה כשהן נעלמות. והתיקון הזה חייב להתחיל במשטרה: שוויון באכיפה, הגנה אמיתית על קורבנות ולקיחת אחריות על פרשיות כואבות כמו זו של היימנוט. עד שזה יקרה, הסגד יישאר חגיגה מרגשת של שייכות לירושלים, אבל לא של אמון במדינה.
התרעות פיקוד העורף