ישראל למדה, במחיר כבד, מה קורה כאשר היא מזהה איומים מאוחר מדי. שבעה באוקטובר המחיש עד כמה מסוכנת יכולה להיות תפיסת מציאות המעדיפה את הנוחות על פני סימני האזהרה. היום, לאחר שנים של מלחמה וטלטלה אזורית, מתגבשת לנגד עינינו חזית נוספת, מורכבת לא פחות: החזית הפנימית.
אין מדובר בהכרזה על מלחמה נגד אזרחי ישראל הערבים, ואין לערבב בין ציבור שלם לבין גורמים לאומניים, מסיתים או עברייניים. מדובר בצורך להכיר בשאיפות פוליטיות ולאומיות, לבחון את התפתחותם כסכנה ביטחונית - ולהבין את משמעותן.
במשך שנות קיומה השכילה ישראל לאפשר לקהילות שונות לשמור על דתן, מסורתן ותרבותן, תוך הכרה בריבונות המדינה. הדרוזים, הצ'רקסים, הנוצרים והבדואים, על גווניהם השונים, מקיימים מוסדות קהילתיים, משמרים את מורשתם ומשתלבים בחיים הציבוריים. במקרים רבים נוצרה שותפות אמיתית, גם אם אינה חפה ממחלוקות.
אלא שבחלקים מהחברה הערבית המוסלמית מתקיים מתח לאומי עמוק סביב עצם הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין מדובר רק במאבק על תקציבים, תשתיות או שוויון אזרחי. ישנן תנועות והנהגות המבקשות לשנות את אופייה הלאומי של המדינה ולהחליף את הגדרתה. יש להבחין בין הגישות השונות, אך אסור להתעלם מהמשמעות של המגמה, שקיבלה תאוצה לאומנית ודקלרטיבית לאור תוצאות הבחירות.
19 מנדטים - לא סוף פסוק
תוצאות הבחירות העניקו לרשימות הערביות יחד 19 מנדטים, הישג פוליטי חסר תקדים בהיקפו. ועדת הבחירות המרכזית אישרה את התוצאות. אין עוררין על כך שהמנדטים הם תוצאה רשמית של הבחירות. אבל אישור התוצאות אינו פוטר את המדינה מהחובה לבדוק את הנסיבות שבהן הושגו תוצאות אלו.
הסרטונים והתיעודים שהופצו מיום הבחירות מציגים תמונה מטרידה: סכומי כסף גדולים במזומן, התנהלות גלויה לעיני מצלמות וטענות לניסיונות להשפיע על הצבעתם של אזרחים. המשטרה אף עצרה שלושה חשודים בנגב בחשד לניסיון שוחד בחירות, לאחר שנתפסו מעטפות ובהן עשרות אלפי שקלים. החשדות מחייבים חקירה, ונראה כי היא מתנהלת בעצלתיים.
ביום רביעי, 18 בנובמבר, מסתיים המועד להגשת ערעורים על תוצאות הבחירות. אסור שהמועד הזה יעבור בלי מיצוי ההליכים ובדיקת כל טענה מבוססת.
הדמוקרטיה אינה רק זכותו של אדם להצביע ולהיבחר. היא מחייבת גם שמירה על טוהר הבחירות. מי שמבקש לנצל את מנגנוני הדמוקרטיה באמצעות כסף, איומים או מניפולציות חייב לדעת שהמדינה לא רק שלא תעצום עיניים, היא תעניש בחומרה את מי שמתיימר להביא להליך תרבות שמקומה לא במחוזותינו.
שתי תעודות זהות, מציאות לאומית אחת?
המציאות הישראלית מורכבת גם מהזיקה שבין ערביי ישראל לבין ערביי יהודה ושומרון. מדובר בשתי אוכלוסיות בעלות מעמד משפטי שונה לחלוטין: האחת אזרחית ישראל, בעלת זכויות וחובות אזרחיות מלאות, והאחרת נתונה תחת מערכת שלטונית ומשפטית אחרת. אולם קשרי משפחה, זהות לאומית, תרבות וזיקות פוליטיות מחייבים את ישראל לבחון גם את ההשפעות ההדדיות בין הזירות.
אין פירוש הדבר שמדובר בגוש פוליטי או ביטחוני אחד, ומוקדם אולי להסיק שקיימת תכנית מתואמת ללא ראיות. אבל כאשר הצהרות פוליטיות, עמדות של הנהגות ותהליכים לאומיים מצביעים על שאיפות החורגות ממאבק אזרחי רגיל, ישראל חייבת לבחון את התמונה הכוללת המתפתחת לנגד ענינו.
לכך מצטרף הלחץ הבינלאומי. צרפת ומדינות נוספות באירופה הכירו במדינה פלסטינית מקדמות את הקמתה. מבחינתן מדובר בפתרון מדיני; לאחרונה הטילו מדינות אלו וטו על הליכי הבניה ב-E1 בהדגש שהבניה מפריעה לתכנית הקמת המדינה הערבית הנוספת. מבחינת ישראל, מהלך כזה הוא התערבות חיצונית בענייניה הפנימיים. משרד החוץ חייב להבהיר כי מדינה ערבית נוספת שתקום בין הים לירדן תביא לחיסולה של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי שלשם כך הוקמה.
לפיכך, הסכנה היא בהצטברות התהליכים: לחץ מדיני מבחוץ, מאבק על זהותה של המדינה מבפנים, התעצמות גורמי פשיעה ואלימות, וניצול המרחב הדמוקרטי להשגת יעדים לאומיים. אין צורך להניח שקיים מטה אחד המתאם את כל אלה כדי להבין את הסיכון האסטרטגי שבהצטלבותם.
מה ישראל צריכה לעשות?
ראשית, להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה. לא חלוקת תיקים ולא הסכם הישרדות פוליטי, אלא ממשלה שתגדיר מחדש את האינטרסים הלאומיים ואת הקווים האדומים של המדינה. בקווי היסוד שלה צריכה להופיע אמירה ברורה: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אזרחיה הערבים זכאים לחופש דת, לשמירה על תרבותם ולייצוג פוליטי. אין סתירה בין שוויון אזרחי לבין הכרה בריבונות המדינה ובזהותה החוקתית.
שנית, להגביר את המאבק בטרור ובהסתה. מי שמעורב בטרור, מסייע לארגוני טרור או מסית לאלימות חייב לשאת באחריות פלילית. הענישה צריכה להיות מרתיעה, עקבית ומידתית. אין לנהל משא ומתן מדיני תחת איומים או אלימות, ואין לאפשר לטרור כלכלי, לאומני או פלילי להפוך לכלי להשגת הישגים פוליטיים.
שלישית, להחזיר את המשילות לחברה הערבית. הפשיעה המאורגנת, הנשק הבלתי חוקי, גביית דמי החסות והאלימות אינם בעיה מגזרית בלבד, אלא איום על ביטחון המדינה כולה. כאן נדרשת פעילות מודיעינית משולבת של המשטרה והשב"כ, בהתאם לסמכויותיהם בחוק, פגיעה במקורות המימון של ארגוני הפשיעה, הגנה על עדים ודרישה ממנהיגי הציבור ומהרשויות המקומיות לשיתוף פעולה. במקום שבו מוכחת מעורבות או הפרת חוק, יש להפעיל סנקציות אישיות ומוסדיות. מנהיגי החברה הערבית חייבים להבין שיש להם אחריות על הציבור שלהם והם אינם פטורים מאחריות זו והעברתה למשטרה או לכל גורם אחר.
רביעית, לשנות את מנגנון פסילת המפלגות. במסגרת שינוי שיטת הממשל שאני מציע, יש להשאיר את סמכות ההכרעה בידי ועדת הבחירות המרכזית, בראשות שופט בית המשפט העליון, ולהפוך את החלטותיה לסופיות. יש לקבוע מנגנון מקצועי, שקוף ומבוסס ראיות, עם עילות פסילה מוגדרות והגנות מפני שימוש פוליטי בסמכות. זו צריכה להיות הכרעה מוסדית ברורה ולא הליך המתגלגל שוב ושוב לפתחו של בג"צ והסמכתו כפוסק אחרון.
חמישית, להציב קווים אדומים ברורים מול הרשות הערבית ביהודה ושומרון ובזירה הבינלאומית. שום הסדר מדיני אינו יכול לכלול עוד מדינה בין הירדן לים התיכון. אפשר להגיע להסדר על הפסקת הטרור, פירוק תשתיותיו והכרה בזכותו של העם היהודי לריבונות בארצו. האפשרות לפתרון מדיני ושאיפות לאומיות מוטב יפנה מקומו לעניינים יותר מעשיים הקשורים ברווחת האוכלוסייה הערבית. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה איום ביטחוני מצד גופים לאומנים השוללים את זכות קיומה.
הגיע הזמן להפסיק להדחיק
העם היהודי אינו צריך להתנצל על זכותו לריבונות בארץ ישראל. זכות זו אינה מבטלת את זכויותיהם של אזרחים ערבים לחיים בכבוד, לביטחון ולשוויון בפני החוק. מי שבוחר בשותפות, בחיים אזרחיים ובשמירה על החוק צריך למצוא בישראל שותפה מלאה. מי שבוחר בטרור, בהסתה ובאלימות צריך לפגוש מדינה נחושה, הפועלת על פי חוק ואינה נרתעת מהפעלת סמכותה.
הסכנה הגדולה אינה רק במה שמתרחש מעבר לגבולותינו, אלא גם במה שאנחנו מסרבים לראות בתוכם. מדינה ריבונית אינה יכולה להסתפק בתגובה לאירועים. היא חייבת לזהות מגמות, לקבוע גבולות ולפעול לפני שהן הופכות למשבר.
החזית הפנימית אינה גזירת גורל. זהו משבר שישראל צריכה להכתיב בו את הקצב ואת המסלול, אבל אם ישראל תמשיך להתייחס אליה כאל אוסף של בעיות נפרדות, היא עלולה לגלות מאוחר מדי שהן התחברו לאתגר לאומי וביטחוני אחד.
הגיע הזמן להפסיק להדחיק, להפסיק להתנצל ולהתחיל להגן בנחישות על ריבונותה, על ביטחון אזרחיה ועל עתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
התרעות פיקוד העורף