כיום, אין אף חבר כנסת ערבי באחת מסיעות הבית הלא-ערביות. ישנם שני חברי כנסת יהודים שהשתלבו ברשימה המשותפת וברע"ם, והם מהקיצונים שבדובריהן.
"מתחייב אני" הצהירו 17 חברי הכנסת הערבים במפלגות הערביות בטקס ההשבעה. מתחייבים למדינת ישראל, לחוקיה, לעצם קיומה. האומנם? אני תמיד מתפלא על הדיסוננס הזה, בין השתלבות הציבור הערבי בחיי היומיום במדינה ובין העובדה שנבחריו הם קיצוניים בסלחנותם לחמאס, בתמיכתם במדינה פלסטינית ובשאיפתם למחוק את זהותה היהודית של ישראל.
לשונאינו בעולם נזכיר כי המקרה של המיעוט הערבי בישראל הוא יוצא דופן במדינות של רוב ומיעוט. המוסלמים מהווים כ-20% מאזרחי המדינה, והם מחוברים נפשית ל"אחים" במרחב הסובב אותנו. הם מיעוט בישראל, אבל ישראל היא מיעוט במרחב הערבי-מוסלמי העוטף אותה. היהודים הם מיעוט בארצות הברית, אבל ארצות הברית אינה מדינת מיעוט במרחב יהודי. רוב יהודי ארצות הברית מחוברים לישראל ואינם נחשדים בחוסר נאמנות לדגל ולהמנון האמריקאיים.
יצוין בסיפוק כי גם ערביי ישראל, מלבד אסלאמיסטים קיצוניים שבהם, אינם עוסקים בפעילות נגד המדינה. רמת חייהם גבוהה בהשוואה לזו של אחיהם במרחב הקרוב, הם ממלאים תפקידים חשובים במערך הרפואי, בעבודות הבנייה, בחיי היומיום, אבל נתונים להסתה מתמדת של הנהגתם.
יתר על כן, את האצבע המאשימה בעניין גל הרציחות בתוכם מכוונים מנהיגיהם לממשלה ולמשטרה. חשבון נפש עצמי? לא ולא. ממשיכים בבנייה בלתי חוקית בנגב ובגליל, עד כדי יצירת אקס-טריטוריות. אז מה הפלא שהציבור היהודי מגלה חששות כלפיהם? למרות זאת, עד כה עמדו ערביי ישראל בדרך כלל במבחן הנאמנות. כך במלחמת המפרץ, כך במבצעי צה"ל ברצועת עזה וב-7 באוקטובר הנורא, על אף שלא נשמעו די גינויים מפורשים לחמאס הרצחני. הפגנות היו, קריאות הסתה נשמעו, אבל לא גילויי מרי או מרד.
בכותבי שורות אלה, אני חושב על הרוקחת בקופת חולים לאומית: עברית רהוטה, אדיבות, הבנה ללקוח, ותמיד השאלה בשיח בינינו, "נו, מה יהיה?". אני רואה בה סמל להבנה הדדית בין יושבי הארץ, אזרחי המדינה, ואמונה שלמרות הכל עוד לא אבדה תקוותנו.