טורקיה אינה מדינה שפועלת מתוך שיקולים פילנתרופיים בלבד. תחת הנהגתו של ארדואן היא מבקשת לבסס מעמד של מעצמה אזורית, להרחיב את השפעתה במזרח התיכון ולחזק את נוכחותה במרחבים שבהם נוצר ואקום פוליטי וביטחוני. ההתפתחויות בסוריה, היחלשות הציר האיראני והמשבר המתמשך בלבנון יוצרים מבחינתה הזדמנות להרחבת הפעילות.
אחד המוקדים הבולטים של המאמץ הטורקי הוא צפון לבנון, ובעיקר טריפולי ועכאר. מדובר באזורים בעלי אוכלוסייה סונית משמעותית, שבהם קיימים קשרים היסטוריים ותרבותיים עם טורקיה עוד מתקופת האימפריה העותמאנית. באמצעות השקעות, פעילות חינוכית, סיוע חברתי, שיקום אתרים היסטוריים וחיזוק קשרים עם גורמים דתיים ופוליטיים יכולה אנקרה לבנות בהדרגה תשתית של השפעה מקומית.
יש משמעות לתמיכה הטורקית בהרחבת ריבונות המדינה הלבנונית באמצעות הצבא. הצהרה כזאת עשויה להישמע חיובית, אולם לבנון צריכה לבחון בזהירות כל הצעה. מדינה זרה אינה מעניקה סיוע ללא אינטרסים, ועל לבנון להבטיח שהאינטרסים הזרים לא יבואו על חשבון עצמאותה שלה.
טורקיה הרחיבה בשנים האחרונות את מעורבותה בסוריה, היא מבקשת להשפיע על עיצוב הסדר האזורי החדש ומנהלת מדיניות עצמאית מול ארצות הברית, רוסיה ומדינות ערב. הסכנה הגדולה אינה בהכרח השתלטות צבאית או ניסיון לכפות שלטון טורקי על לבנון. הסכנה היא השתלטות הדרגתית על מוקדי השפעה: יצירת תלות כלכלית, חיזוק מוסדות המזוהים עם אנקרה, טיפוח מנהיגים מקומיים, הרחבת הפעילות החינוכית והדתית. תהליכים כאלה עלולים לצמצם את עצמאות המדינה גם ללא נוכחות צבאית זרה.